פַּס1, פ"ע, פַּסּוּ, — פַּס דבר, פַּסּוּ צדיקים וכיוצא בזה, כָּלוּ, אָפָסוּ, אין יותר, aufhören, verschwinden; cesser, disparaître; to cease, vanish: הושיעה יי' כי גמר חסיד כי פַסּוּ אמונים מבני אדם (תהל' יד ב). — ובסהמ"א: ונעדרה הסלת ונשארה הפסולת ופסו החסידים ונותרו המורדים (ר"י חריזי, תחכ' מו, 369). — ואמר הפיטן: פסו גודרי פרץ משיבי חמה קמי בפרץ אין (אנשי אמונה אבדו, סליח' חמישי). צרפית בציר רגנה תנואות להטל, ראותו כי פס בן התיר נדר טל (ר"א קליר, תחת אילת, תפלת טל). צבאות פסו מלפניכם אל תקללום כי חרשים המה בקטוב (רסע"ג, אזהרות, סדור רסע"ג, ר). שפטים גדולים עשית בצען וכו' תעובים פסו באף להכניען תקפה חרדה עמלק וכנען (ר' יוסף טוב עלם, אלהים בצעדך, קרוב' שבת הגדול). סמך אשישי ענב מחול במים ופס מן הרפתים בקר זובחי עובדיך (ר' מאיר בן אלעזר, ציון צפירת, קינ' ת"ב). פסו שומרי הסף בדלתי ארון לקוב (אפרים בן יצחק, אם יוספים, סליח' מוס' יוה"כ). האם פסו וגם אפסו לניחוחים בתמרתן (שלום, שמך לעד, אופן הפסק' ב). שמחתי ערבה וגלה מקום מקדשי סתם רחשי ופס קרבן אשי (שמואל הכהן, איומתי שמחי קונט' הפיוטים מח). — ואמר המשורר: פסו אמונים וחסדים גמרו כימי יקותיאל אשר נגמרו (רשב"ג, בימי יקותיאל, ברודי, 20)2.
1 אולי כמו אָפַס.
2 [לכאורה באה צורת פעל פַּס אף ב(מכי', ויסע משה ג): לופי שהיה (המן) יורד מן הרקיע יכול יהא יורד צונן תלמוד פס. יכול יהא יורד בקולות וכו' תלמוד לומר חס וכו'. אך מא"ש מעיר למלה פס: כמו שאמרו ביומא עח ע"ב דק מחוספס דבר שנימוח על פיסת היד, ע"כ. והורוויטץ-רבין בהוצאתם (עמ' 166) בחרו בתקון (שמא"ש רואהו כסרוס): יכול יהא יורד צונן תלמוד לומר חס, והם מעירים: צ"ל ת"ל חם כאשר הוא במכילתא דרשב"י, דורש נוטריקון בהפוך אותיות מח מן מחספס, ע"כ. ואולם אין ת"ל נסמך אלא על מה שנאמר מפֹרש בכתוב, ואולי הנכון: תלמוד לומר מח פס (כדרשת חז"ל: נימוח על פיסת היד) ונשמט בט"ס מח אחרי (לו)מר.]