°, ש"ז, — פעֻלת מי שמְפַסְפֵּס: ובא רב חסרא ופי' טעמא דרב הונא ואמר שהעמידו למשנתנו שמתירין ומפספסין הפקיעין והכפין שהם מקודם אוכל ויכולין להיאכל כמות שהן וכן הVתרה והפספוס לא להוסיף להם אלא הכשר לאכילה בלבד דייקינן מדבריו הללו דקסבר מותר למיטרח באוכל ומוסיף לו הכשר אבל אם אין יכול להיאכל כגון חזירין שהן דארזי אלא אחרי התר ופספוס אסור (ר"ח, שבת קנה:). הן הן פקיעין הן הן זירין, שניהם בקשים של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא הזירין אפספוס קאי (רש"י, שם קנה.). וה"ק מתירין פקיעי עמיר, דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלו ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלו ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא וכו' ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלו (הוא, שם). ואם נפלו שערות מתוך החפיפה והפיספוס אינו חושש אחר שאין כונתו להסירו (רא"ה, החנוך שעג). ע"ש הפספוס שהיתה מפספסת (את שערות ראשה) בידיה (שיורי טהרה הלכ' טבילה, בסוף שו"ע יו"ד הלכ' טבילה).