*, פ"י, — פִּסְפֵּס את הכיפין, את פקיעי העמיר, חלק אותם פסות פסות, פרר אותם להכשירם לאכילה לבהמה, כמו פָּסַס1: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין (שבת כד ב). מפספסין את הכפין ובלבד שלא יתלוש (תוספת' שם כ יח). — פִּסְפֵּס את שערות ראשו: נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק (נזיר ו ג). תני הגיזברין היו מפספסין בקילקין (ירוש' שקל' ג ב). אית תניי תני מפספסין בקילקיס, אית תניי תני אין מפספסין אמר רב חסדא מאן דאמר מפספסין בבריא, מאן דאמר אין מפספסין בתש (שם ביצה ד ב). — ופִסְפֵּס האריה את טרפו: פן יטרוף כאריה נפשי, מה האריה הזה יושב על טרפו ומפספסו כך היו דואג ואחיתופל (יושבין) עלי לפספסני (מדרש שוח"ט תהל' ז).
1 כן בערב' פצפצ فصفص, separer, détacher. [משמ' הפעל פסס בסור' היא חלק למנות, וכן בלשון זו פֶּסָּא במשמ' מנה וכדו' (עי' ב. פַּס, פֵּס, פֶָּסַס, הערות) ואין פספס אלא צורת הכפלה לפעל זה במשמ' חלק לפסות פסות קטנות. ובמובן זה בא פספס אף בנגוד אל ספסף בירוש' נזיר ה ג): נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או סיפסף כל שהוא חייב. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ואולם בט"ס יש שהתחלף פספס בספסף, ועי' גם ערך זה. בתרג' העברי של א"ת לחו"ה (א"ת, חו"ה יסוד המעשה ה) כתוב: משחקים בקוביא או מפספסים; ונדמה שיש כאן פעל פספס במשמ' שחק באבנים, אבל במקור הערבי במקום או מפספסים: ואלשטרנג', כלו' ובשחמט, ולפיכך הכונה: או בפסיפסים במשמ' בלוח התשבץ.]