* 1, ש"ז, מ"ר פְּסָקִים, — קטיעה והפסקה בענינים שמדֻבר עליהם במקרא, רֶוַח בין המלים, והסימן │ המשמש רמז להפסקה בין המלים בדפוסים, Abtrennung, Abstand, Trennungszeichen, Pasek; distance, division, separation: ויבינו במקרא אלו פיסקי2 טעמים (בשם רב, מגי' ג.). ויאמר משה משה, אתה מוצא באברהם אברהם יש בו פסק, יעקב יעקב יש בו פסק , שמואל שמואל יש בו פסק , אבל משה משה אין בו פסק וכו' (מד"ר שמות ב). — ובסהמ"א: ולפיכך יש הפסק נקודת פסק בין עשו ובין כלה כדי להפריד תיבה מחברתה (רש"י, בראש' יח כא). — ואמר המשורר: ובאר מה טעמי פסקים ולגרמי (תשו' דונש, עמ' 2). — *ופֶסֶק במשמ' הפסק וסוף, d. Aufhören; cessation: כל ימי נזרו קדוש הוא ליי', למה נאמר, לפי שהוא אומר עד מלאות הימים אין לי אלא שיש לו פסק לנזירתו נזיר עולם מנין ת"ל כל ימי נזרו להביא נזיר עולם (ספרי במד' כז). — *ופֶסֶק במשמ' דבר שנפסק ונקטע ממנו חלק, פסקי עריס של גפנים וכדו', Bruchteil; fragment: פסקי עריס שמונה אמות ועוד, וכל מדות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד חוץ מפסקי עריס. אלו הן פסקי עריס, עריס שחרב מאמצעו ונשתיירו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן (כלא' ו ו). אלו אוסרין ולא מקדשין, מותר חרבן הכרם, מותר מחול הכרם, מותר פסקי עריס, מותר אפיפיורות (שם ז ג). — ובסהמ"א: מעשה באחד ששילח פיסקי שיראין לביתו אמר ר' אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות (הלכות פסוקות, לתלמיד רב יהודאי גאון, 90). פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו אין צריך לקובען בקרקע (רש"י, עירוב' עח., ד"ה דקלים). הנפסק במגירה, פסקי עצים שהעץ ארוך ופוסקו (הוא, ב"ק קי"ט:, ד"ה הנפסק).
1 [כבר קרא ר"א בחור לקו הזקוף סימן להפסקה בין תיבה לתיבה פָּסֵק (כבינו' פָּעַל בארמ', פּוֹעֵל, פּוֹסֵק בעבר') או פְּסִיק, ולפי זה נוהגים לקרא היום פסיק לקו הקטן המפריד בין חלקי המשפט המרכב (comma) בפִסּוּק (Interpunktion). ואולם במקורות הקדומים אין עדות אלא לכתיב פסק, מ"ר פסקים, סמי' פסקי, פיסקי, המורה על הצורה פֶּסֶק, ואך בנגינה מפסקת: פָּסֶק.]
הקו הנצב בין שתי מלים שמש לפי דעת Olshausen בדקדוק שלו (סי' 43) להורות כי היתה פה הערה על הגליון (כמו הכוכב שלנו). ומלבד זה, לפי דעת Praetorius, בקבץ ZDMG שנת 1899, היה לפנים לא רק נצב זקוף כי אם נטה הנה והנה, לפי משמעתו, רק שבימי המסורה כבר נשכח, ועשוהו בצורה אחת ושמש לפסוק ולהפריד בין המלים, וגם כמו שכבר העיר פרלס באנקלטן שלו, כמו סימ' ר"ת שלנו. וע"ע לגרמיה, ועי' אדות זה בעתון Frankels Monatsschr שנה לא דף 392דעת גרֶץ, פסק בין ם ומלה מתחלת באלף או ב, וכן לסי' ר"ת מ"ר ים.
[ואולם בלי ספק אין סימן הפסק משמש אלא בהמשך למנהג הקדום לשים נקודה מפרדת או קו מפריד בין כל מלה ומלה, כנהוג בכמה כתבות כנעניות וארמיות קדומות וכדרך השמרונים בספרי התורה שלהם, או לפחות בכמה מקומות במשפט כנהוג במכתבי לכיש, ובפרט במקום שצרוף המלים בקריאה או בהגיה בעל פה יכול לגרם לטעות הבנה ולסרוס הענין. כך למשל לפני אלף לבל יבליע אותה הקורא עם האות שלפניה. ובהמשך של המנהג לשים נקודה מפסקת בין התיבות יש לראות גם את הדגש המדמה שבמקרי הדחיק והאתי מרחיק כגון עָשִׂיתָ לָּנוּ וכדו' אשר כבר העירו עליו גרֶץ ואחרים שבמקומו באה בכתבי יד נקודה בין המלים או אף באות האחרונה של המלה הראשונה, ועל כן אין לו לדגש באות ולא כלום. לעמת זאת אין לנו כל הוכחה לשמוש הפסק כסימן לר"ת, לא מצד ענין הכתובים ולא מצד הכתבות הקדומות בעבר' ובארמ'. אף בתעודות יב, שמרֻבים בהם קצורים כגון ש (שקל), כ (כרש) וכדו' אין סימן מיוחד לקצור. ובכלל אין להניח שהיה סימן הפסק בכתבי היד הקדומים של התורה שבידי ישראל מימי עזרא ואילך שהביא טופס חדש של התורה (עי' טורטשינר, כתב התורה, ירושלם תש"ג) עמו מבבל שלאחריו הלכו ישראל, בנגוד לטופס הא"י שבידי הכותים. כבר בתקופה זו של עזרא, ולפני כן בתעודות יב הראשונות, נהגו לכתוב בהפסקה של רֶוַח בין המלים, אבל בלי נקודות מפרידות. ועל כן נראה שגם הבטוי באברהם אברהם יש בו פסק שבמדרשים אינו מורה אלא על הפסק ורוח בין המלים ולא על הסימן שהֻנהג רק עם יתר סימני הטעמים בזמן מאֻחר יותר ע"פ דגמת הנקודות המפרידות שנמצאו בספרים אחרים. הרי בספרי התורה המשמשים לקריאה בבית הכנסת עד היום, השומרים על צורת התורה הקדומה שבידי עזרא, אין אף סימן הַפֶּסֶק כשם שאין בהם סימני הטעמים האחרים. ועי' גם פִּסּוּק, הערה, והשוה גם פַּסְקָה ודברי בכר הנזכרים בהערה לערך פָּסוּק.]
2 [בנדר' (לז:): זה פיסוק טעמים.]