*, פ"י,—  פָּקַם את פי הבהמה, שם רסן ומתג בפיה, zäumen; brider; to bridle: וישם ה' דבר בפי בלעם, שעיקם פיו ופקמו1 כאדם הקובע מסמר בלוח (מד"ר במד' כ). ויקר אלהים אל בלעם וכו' כאדם שנותן כלינוס בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, כך הקב"ה פוקם את פיו (שם שם). כשבא בלעם לקלל את ישראל פקם  הקב"ה את לשונו והתחיל לברך (תנחו' בלק כד). וישם ה' דבר בפי בלעם, תקע בפיו ופקמו (ילמדנו, מובא בערוך ערך פקם).—  ובסהמ"א: כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקם2 בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה (רש"י במד' כג טז).