פ"ע, פָּרְחָה, פָרָחָה, פֹּרַחַ, פֹּרַחַת, פָּרוֹחַ, *פָּרֹחַ, פְּרֹחַ, יִפְרַח, יִפְרָח, תִּפְרַח, תִּפְרָח, יִפְרְחוּ, יִפְרָחוּ, תִּפְרַחְנָה, — הוציא פרחים וציצים, blühen; fleurir; to blossom, flourish: ובגפן שלשה שריגם והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים (בראש' מ י). והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יִפְרָח (במד' יז כ). יששום מדבר וציה ותגל ערבה וְתִפְרַח כחבצלת פָּרֹחַ תִּפְרַח1 ותגל אף גילת ורנן (ישע' לה א-ב).  אל גנת  אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הֲפָרְחָה הגפן הנצו הרמונים (שה"ש ו יא). —  ובהשאלה, פרח האדם או העם כדגמת עץ פורח:  הבאים ישרש יעקב יציץ וּפָרַח ישראל ומלאו פני תבל תנובה (ישע' כז ו). אהיה כטל לישראל יִפְרַח כשושנה ויך שרשיו כלבנון (הוש' יד ו). יִפְרַח בימי צדיק ורב שלום עד בלי ירח (תהל' עב ז). בִּפְרֹחַ רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד (שם צב ח).  צדיק כתמר יִפְרָח כארז בלבנון ישגה (שם שם יג). — והעצמות:  וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תִפְרַחְנָה (ישע' סו יד). — ועל דברים מפשטים: יצאה הצפרה צץ המטה פָּרַח הזדון (יחזק' ז י). דברו דברים אלות שוא כרת ברית וּפָרַח כראש משפט על תלמי שדי (הוש' י ד). —  ובתו"מ: אילו הן מי תמציות, כל זמן שהגשמים יורדין וההרים בוצצין וכו' פסקו מלהיות בוצצין הרי הן כמי גביים, עד איכן חייה בר בון בשם ר' יוחנן עד כדי שתפרח הברית2 (ירוש' מו"ק א א). פרחה הברית2 ולא פסקו למפריעו הוא נעשה כמעיין או מיכן ולבא (ר' ירמיה, שם שם). — *וקטן פּוֹרֵחַ: קטן פורח מזמנין עליו (ר' יוחנן, ברכ' מז:). — ובסהמ"א: ולהשלים לתפלה ולברכת המזון קטן פורח מצטרף (והזהיר, ויקרא קכ, בחקתי).

— הִפע', הִפְרַחְתִּי, תַּפְרִיחִי, יַפְרִחַ, יַפְרִיחַ, יַפְרִיחוּ, —  א) פ"י, עשה שהעץ או הזרע יפרח:  ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תַּפְרִיחִי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש (ישע' יז יא). וידעו כל עצי השדה כי אני יי' השפלתי עץ גבה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח וְהִפְרַחְתִּי עץ יבש (יחזק' יז כד). — ב) פ"ע, כמו פָּרַח: שתולים בבית יי' בחצרות אלהינו יַפְרִיחוּ (תהל' צב יד). בית רשעים ישמד ואהל ישרים יַפְרִיחַ (משלי יד יא). מריח מים יַפְרִחַ ועשה קציר כמו נטע (איוב יד ט). — ובתו"מ: מוריד גשמים וטללים מפריח דשאים ועונה חיות  (מד"ר שמות ה). מה שושנה זו יוצא עליה שרב הרי היא כמושה יצא טל הרי היא מפרחת כך כל זמן שצלו של עשו קיים כביכול ישראל נראין כאילו הם כמושין בעולם הזה, אבל לעתיד לבא יעבור צלו של עשו וישראל מרטיבין והולכים (רבי אבין, שם ויקר' כג). 

— פֻע', °פֹּרַח, בינ' מְפֹרַח, ואמר הפיטן: פרחיה מפורחים בדעה ונראו עד נהר דעה וסורא (ר' ישראל אלנקאוה, מנורת המאור, פיוט בראש הספר).