תוש"ז, מ"ר פְּרָזִים, — יושב במקום שאינו מוקף חומה, יושב המישור: כל אלה ערים בצרות חומה גבהה דלתים ובריח לבד מערי הַפְּרָזִי הרבה מאד (דבר' ג ה). ועכברי הזהב מספר כל ערי פלשתים לחמשת הסרנים מעיר מבצר ועד כפר הַפְּרָזִי ועד אבל הגדולה אשר הניחו עליה את ארון יי' (ש"א ו יח). ועל כן היהודים הַפְּרָזים1 הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב (אסתר ט יט). — ובסהמ"א: ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים וכו' (ר"נ על הרי"ף, מגי' תחלת פרק א). — ואמר המשורר: ולכדנו מדינותם וארצם וקרקרנו בנקם קר וטירה וירשנו פרזים2 עם כפרים וכבשנו בכח עיר ובירה (ר"ש הנגיד, אלוה עז, ברודי, 136). עדי יחביר אשר הפריד ויאמר לחרבות הנדוד שובו פרזים (רמב"ע, דיואן ס, בודל'). — °ובמשמ' אִכָּר: שלא אחרוש שדה בפרתך עולמית ואח"כ השאילה לו רואין אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה (רש"י, נדר' מג., ד"ה קונם). טולומיאו אמר בטרם תדבר הדבר הכר עם מי תדבר וכו' עם המון העם כל אומן באומנתו, ועם בני כפר והפרזים מהחרישה וקצירה וכל המתיחס לשדה (רי"א מודינא, צמח צדיק, מ, לט.).