*, פִּרְקֵס, פ"י, — פִּרְכֵּס את האדם, את עצמו או איזה דבר, יִפָּה אותו יותר מכפי טבעו האמתי1, verschönen; embellir; to embellish: אין מפרכסין2 לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים (ב"מ ד יב). עמד ופירכס את עצמו וסיפר את שערו, אמר לו המלך לך אני נותן מתנה (ספרי, דבר' שמג). זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן (ר"ש בן יוחי, שבת לד.). סכין ומפרכסין3 לאדם ואין סכין ומפרכסין לבהמה (שם נג:). כיחלה ופירכסה (האלמנה) אין לה מזונות (רב יוסף, כתוב' נד.). — ובסהמ"א: הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן (רמב"ם, בכורים ד טז). לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרכסין אותו ואין ממתינין בו לשוק (הוא, ערכין וחרמין ג יט). אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים, אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו (הוא, מכירה יח ב). שאסור לפרכס את המקח (פלא יועץ). נדה לא תכחל ולא תפרכס (פחד יצחק, ערך נדה, לא). — ואמר הפיטן: ולקח צלעו (של אדה"ר) וקשטה כנערה הרחיצה וסכה פרכסה וקלע שערה (אמתי, אדון מגיד, שירמן, איטליה, ז).

— הִתפ', °הִתּפַּרְכֵּס, — פִּרְכֵּס את עצמו: ואין צריכה (הכלה) להתפרכס כמו ששנינו אין מפרכסין לא את האדם וכו' (תשו' הגא' הרכבי שנו, 180).