°, ש"ז, —  שה"פ מן ב. פִּרְכֵּס 1 פעֻלת הַמְּפַרְכֵּס ומפרפר באבריו: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס (רב יהודה בשם רב או שמואל, ע"ז טז:). גועה בשעת שחיטה אין זה פירכוס (ר"מ, חול' לח.). אפילו הטילה ריעי וכשכשה בזנבה אין זה פירכוס (ר' אליעזר בר' יוסי בשם ר' יוסי, חול' לח.). פירכוס שאמרו בסוף שחיטה (רב חסדא, חול' לח.). —  ובסהמ"א: אין אנו שואלין דפרכוס גמור הוא ומותרת (והזהיר, ויקר', יז). ועוף אפילו לא ריפרף אלא בגפו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס (הלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון, 141). וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה אבל בתחלתה אינו מועיל (רמב"ם, מאכלות אסורות ד יד). —  ואמר הפיטן: ידיו ורגליו קשר וענבה פן בפרכוס יפסל לעולת חובה (בנימין, אהבת עזוז, סליח' ה עשי"ת).