א. פִּשְׁפָּשׁ

* 1, ש"ז, — רמש קטן מסריח ומוצץ דם החי ומיץ הצמח, וביחוד המין המוצץ דם האדם בלילה, Wanzeä Bettwanze; Punaise; bug, bed bag: אמרו לו וכו' טמא היית וטמאה היתה תרומה או נודע שהוא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט (תרומ' ח ב). עוד הן (שקצים ורמשים) יש בהן צורך, זבוב לצירעה, פשפש לעלוקתה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב (ר' נהוראי, ירוש' ברכ' ט ג). בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ ולא סוף דבר פשפש, אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה ממנו (שם תרומ' ח ג). תולה (את כתם הדם) בפשפש זה ארכו כרחבו וטעמו כריחו, ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו (ת"ר, שם שם). — ובסהמ"א: אם יבולעו שבעה פשפשים הנולדים בזמן הקיץ במטות ויהיו חיים יועילו לנשיכת הנחש הממית ואם יושם עפרם בפי האמה ירפא חולי קושי ההשתנה (שלטי הגבורים נ). מי שבלע עלוקה כדי שישליכנה יקחו פשפשים ויתנו אותם על אש ויפתח פיו ויקבל אותו עשן יפול העלוקה (ר' אליהו הכהן, שבט מוסר יא). אמנם ברמשים מכאיבים ינגעו גם המה ככל תושבי ארצות החמות זבובים כנים וכו' פשפשים (וואנצען) וכו' (ר"ש בלוך, שבילי עולם א, טז)



1 [בסור' פָּשׁפשָׁא, ועי' פִּשְׁפֵּשׁ, הערה. במשנ' מנק' כ"י פרמה מנק' פַּשְׁפֵּשׁ, ובכ"י קופמן פְּישֵׁפֵשׁ, ובדפו' ליוורנו פִּשְׁפֵּשׁ, ובמדב"מ נדפס: פשפיש.]

חיפוש במילון: