ב. צֵא
* 1, — מלת חסור, צֵא מדבר פלוני, חַסֵּר ממנו, נַכֵּה ממנו, עי' יָצָא.
1 [רגילים להבין צא בשמוש זה כצווי קל מן יָצָא במשמ' פ"י. אך אין שמוש כזה נמצא בצורה אחרת. על כן נראה שלפנינו קצור לשוני במקום בינ' פוע', יוֹצֵא, או של צווי, הִפע' הוֹצֵא ממנו כך וכך, כדגמת בָּט, צָג הבא בלשון הפיטנים במקום הביט, יצג וכדו', וצ"ע. וכן נמצא באמת בלשון הפיטנים גם צֵאָה במקום הוציא, עי' ב. צָאָה, פִע'.]