א. צָאָה
* 1, קל לא נמצא.
— פִע', *צֵאָה, — צַאָה את פלוני, חשב אותו לצֵא, לצוֹאָה, לדבר טמא ומאוס: תעב תתעבנו, צאיהו נבליהו (ירוש' שבת ט א; וכעין זה שם ע"ז ג ח). צא תאמר לו וכו', צאיהו נבליהו, את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב וכו' (בשם ר' אלעזר, שם שבת ט א).
1 [פעל זה נמצא גם בסור' וגם שם רק בבנין פַּעַל ואֶתְפַּעַל בלבד, כפעל משני הנגזר מן השם ולא כשרשו שהוא צוא, עי' ערך זה.]