צֹהַר

1, ש"ז, — מכסה גבנוני כעין גב,  Rücken; dos; back: צֹהַר2 תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה (בראש' ו יו). — ובסהמ"א, במשמ' חלון: האחת מלאה בה ביופיה זהר, ולו היתה כימי נח עשאה לתיבה צהר (עמנואל, מחב' ב, 14). — ואמר המשורר: קחה ספר כמו צהר תקימו, וכנר אל נתיבך תשימו (זרחיה הלוי, שיר בפתיחת ספר המאור על הרי"ף, בראש האלפסי סדר זרעים). בלו בעיר מצור אותי בסהר, עד כי בחסדו פתח אלי צהר כהנת אברהם א לא, כב. וכמו בשדה אביב יציץ פרח, בצהר דמות פרחים יארוג הקרח (לטריס, נשיא בישראל, ממצרים לגוטלובר, אב ובנו, 28). — ומ"ר °צְהָרִים, צוהרים: בו (בשמים) ארובות וצהרים (בתי הנפש והלחשים). חלונות שקפים, כמו צוהרים, יען כי בחוץ רחבים ומבפנים צרים ויפה מאירים (צמח דוד, עבריות, שקף, רכג.). — ובמשמ' זֹהַר, מאור, לבון: התם מיחזי כאולודי חיורא, שמקפיד על ליבונו וצוהרו של סודר יותר מכיתניתא (רש"י, שבת קמ.). מבפנים לקישורייך שערך נאה ומבריק כצוהר ולבונית (הוא, שה"ש ד א). — ואמר הפיטן: ויתחזק בפרזון בפקידה לפאר פרחיו, ויש בצהר בצהל לצדק צבאיו (ינאי, ויתחזק  באומן, קרוב' לס' בראש', זולאי, עג). אזי יפי יקרת יהולך איהלה, אזי צפצוף צהר צדקתך אצהילה (ר"י בן אביתור, תתכן, שעה"ש 14). קנינך חרס וסהר ואפל וצהר באונך, ועמק והר וברוש תדהר בגאונך (יצחק בן גיאת, קנינך, שם 19). הריץ דברו וחוג התגלגל, עשה צהר על גיא ועל הר, כוכבי זהר עצם טהר, ושמש וסהר חזרים על גלגל (ר"י הלוי, יפעת, שם 107). פודה משחת שלח למחולת מחנים היום מרפא ותעלה, צוהר המצא לה מחשבה ופקוד על מעבידה יום חשך ואפלה (אליך אקרא, יוה"כ תימנים). צמיקת בשר אין באסיפתו, נוכח מהביט יראתו, צוהרו כבחייו לעלותו, ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו (יהודה בירבי מנחם, אמרת רנן, יוצ' לשמחת תורה, מחז' איטל' ב, קפע:). — °וצֹהַר עינים במשמ' משקפים: צהר עינים בריללע (בן זאב, גרמני עברי). ובלעדי צהר העינים לא אכיר גם את מכרי אם מרחוק לפני יתיצב (ר"ש בלוך, אוצה"ס ד, 259). — °וצֹהַר במשמ' צָהֳרַיִם, ואמר הפיטן: שמך אל אברך בפי כל זמן, בבקר וצהר ועת אשם (שפתי, קונט' הפיוטים, מק"נ, 48). צגים במשמרות צהר3 ואשמורות צלצול גם זמירות צהל קול יריעו הולך וחזק (יצחק הקטן, ירוצצו, אופן שבת חוה"מ סכות).



1 בערב' ט'הר ظھر.

2 רב הקדמו' וכמו"כ קצת החדשים פתרו מלה זו מלשון צהרים, כך גם עקילס, ואמרו שהצהר היה כעין חלון. אך כבר הסכימו רב החדשים כי הכונה בצהר היתה למכסה גבנוני, והוא כמו המלה ט'הר בערב' ظھر
[השרש צהר שמש  בראשונה כלשון גבה, ומכאן טֻ'הְר בערב' במשמ' גב. וכן באשו' צֵירֻ, ובמלת היחס במשמ' על, מעל, למעלה, וכן באוגרית' בט'ר, לק'ר במשמ' זו. ומכאן צהרים, בעקר למעלה, מקום גֹבַהּ השמש וזמן עמידתה למעלה, שהוא גם הזמן שאורה חזק ומרֻבה ביותר, ומכאן מצהרי השמש. הירח והכוכבים, קבל השרש גם את משמ' הזריחה: כי השומע את המלים: הצהיר (הגביה) השמש, הבין: הזהיר, האיר השמש וכדו'. על פי תכונתו להאיר נקרא השמן למאור יצהר, ובארמ' תנהיר, מלה שיש לראותה אף במקרא. עי' פְּלַגָה הערה. ועי' בהערות הבאות. והשבעים תרגמו בפעל בבינוני, ἐπισυνάγων, מאסף, מקבץ תעשה את התבה, ואפשר שפרשו את המלה כמו תואר במשמ' צמוד (עי' צואר, הערות), כלומר תחתים שנים ושלשים. אך רב המפרשים העברים ראו קרבה בין צֹהַר וזֹהַר, ולפי זה אף השמוש בסהמ"א. וכן כותב (אבן כספי, שרשות כסף, ערך צהר, 33): צהר, מן זהר, קראו מזה שם לחלון ידוע שממנו יכנס זוהר ונוגה.]

3 [בקצת מחזורים מנֻקד צַהַר.]

חיפוש במילון: