ב. צִי

1, ש"ז, מ"ר צִיִּים, — מין חיה דרה בחרבות וכיוצא בזה, ולא נתברר בודאות לאיזו מהן קראו לפנים בשם זה: ורבצו שם (בבבל החרבה) צִיִּים2 ומלאו בתיהם אחים ישע' יג כא. ופגשו (באדום החרבה) צִיִּים את איים ושעיר על רעהו יקרא שם לד יד. לכן ישבו (בבבל החרבה) צִיִּים את איים וישבו בה בנות יענה ירמ' נ לט. לפניו יכרעו צִיִּים3 ואיביו עפר ילחכו תהל' עב ט. — ואמר הפיטן: סחי ושחי מעי למפלת רמות, ושכנו ציי רַמות במעון ירימות רסע"ג, אני נתקתי, קינ', סדור רסע"ג, תטז. — ואמר המשורר: פאת עולם יאחז שיר נבונים, ונביא מבלי ציים ואיים, יתנו שוכני עי בם זמירים, ורנה יפצחו ציים ואיים רמב"ע, תרשיש י, 85.



1 עי' הערה שלאחרי זו.

2 בזמן עקילס כבר לא ידעו לאיזו חיה היתה הכונה במלה זו, והעתיק המלה כצורתה SIIM. כך העיד הירונ'. ויונתן תרגם תמוון, אך לא נודע מה הוא, ופרשו שהיא הנמיה. אך אין כל זה אלא השערות בעולם. והעיד ריב"ג כי המפרשים הראשנים פרשו בהמלה הערב' צדי, והוא עוף הלילה שיושב בחרבות.

3 [והעיר המחבר בגליון התנ"ך: גויים או איים?]

חיפוש במילון: