צָחֹר

ת"ז, מ"ר נק' צְחֹרוֹת — אָתוֹן צְחֹרָה, לבנת השערות, weiss; blanc; white: רכבי אתנות צְחֹרוֹת1 ישבי על מדין (שפט' ה י). — ובסהמ"א: גזעי העצים ההם צחורים הם (כצבע הדשן) (גוטלובר, ממצרים, 42). — ואמר הפיטן: השחורות צחורות, החשופות אטורות (ר"א קליר, אין לשוחח, יוצ' פרה). בני ביתך וחוריך, הנם חזר סחוריך, בית מדין צחריך, משכני אחריך (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח). — ואמר המשורר: מניף קוצות יצאו לקראת לילה ואם הלילה צחור, אנשי לבבות יקבו לשם כי יקבו פניו בפני חור (רשב"ג, אל יגאלו, דוקס סז). וכל נפש במעלתה תכונן ותבדיל השחורה מצחורה (עמנואל, מחב' ח, 62).



1 ת"י דחשיקן בכל מיני ציורין. מעקילס לא נשאר תרגומו. [ולפי טורטשינר, בספרו על ארון הקדש עמ' 28 ופרושו לאיוב עמ' 12 בהערה  גם צחרות, וגם מדין (צ"ל מִדְיָן) וגם שיחו (צ"ל שׁוּחוֹ, שׁוּחַ) שמות ארצות הם, והכונה: גם רוכבי האתונות של ארץ צחרות (היא צחר שביחזק' כו יח, ועי' בהערה הקודמת) וגם היושבים על בכרי מִדְיָן וגם הולכי דרכים בארץ שוח, כלם שם, בין משאבי המדבר, ישבחו את צדקות (נצחונות) ה' בקול תוקעים בחצצרות. והרי צחרא صحرأ במשמ' מדבר, גם כשם של ארץ מדבר ידועה (sahra) שכיח אף בערב'. — ובבבלי , (ערוב' נד:) נדרש: רוכבי אתונות אלו ת"ח שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, צחורות שעושין אותה בצהרים וכו'. ובבבלי,  (ברכ' לא:) כתוב כפי נוסחת הספרים: מאי זרע אנשים וכו' ורבנן אמרי זרע שמובלע בין אנשים, כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש וכו', אבל בגרסת כ"י מינכן (עי' ד"ס) ושל הערוך רק (אחר: ולא גוץ): לא אוכם ולא חיור לא חכם ולא טפש. ובלי ספק אין צחור אלא ט"ס, אולי במקום גיחור הבא גם שם בגמרא אח"כ  (שם, נח:): ראה את הכושי ואת הלווקן ואת הגיחור וכו'.]

חיפוש במילון: