א. צִי

1, ש"ז, מ"ר צִיִּים, צִים, — אֳנִיָּה, סְפִינָה: וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל וְצִים2 מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד (במד' כד כג-כד). ויאמר לא תוסיפי עוד לעלוז המעשקה בתולת בת צידון כתיים קומי עברי גם שם לא ינוח לך הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה לְצִיִּים3 הקימו בחיניו עוררו ארמנותיה שמה למפלה (ישע' כג יב-יג). מקום נהרים יארים רחבי ידם כל תלך בו אני שיט וְצִי אדיר לא יעברנו (שם לג כא). ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני בַּצִּים4 להחריד את כוש בטח (יחזק' ל ט). אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לְצִיִּים5 (תהל' עד יד). ובאו בו צִיִּים בים ונכאה ושב וזעם על ברית קודש (דני' יא ל). — ובסהמ"א: וקמתי ונסעתי מארצי, ועזבתי נוה רבצי, ורכבתי על צי (ר"י חריזי, תחכ' ב, 28). וירצפו יושבי רומה את קרקע הנהר ולא יבאו ציים שם למלך בכל (יוסיפון, גינצבורג, יג). שבה אותם (את ארבעת החכמים) השליש אבן ראמאחיץ אשר שלחו המלך עבד אל רחמן מלך אספמיא ממונה על הציים והדוגיות שלו לשלול שלל ולבוז בז בארץ אדום ובארץ יון (מאמר על סדר הדורות לר' סעדיה בן מימון ן' דאנאן, חמדה גנוזה, כח:). — ואמר הפיטן: ראה לחצי, רפא מחצי, גדור פרצי, ומים ציא לאור תוציא (ראב"ע, אני תמה, איגר 63). צי איך יהלך מבלי רב חובל (עת שערי רחמים, סליח' צו"ג, סדור ארם צובה, תקכה.). — ואמר המשורר: לזכרו ירדו הים ואישים רכבו ציים, ובשמו צלחו מדבר וגזרו מהלכי ציים, ומפחדו עלי כל חי לפניו יכרעו ציים (רמב"ע, תרשיש א, 24). אמרו לרוכבי צים בים דמעי, גם דברו רכות לרב חובל (הוא, שם ז, 61). יזכר גבר בימי חייו כי למות הוא לקוח, ולאט יסע כל יום מסע אכן יחשב כי ינוח, דומה אל איש שקט על צי אך ידא על כנפי רוח (יזכר גבר, שעה"ש 71). עבר נתיב אשר לא צי עברו ברגליך ולא עיט ידעו, לבקש את מזוניך וכו' (עבר נתיב, גנזי שכטר ג, 210). — ואמר המליץ: לפי עדות האחרונים אין להם רק ח' ציי אדיר (קריגסשיפע) ועשרה שודדות בים (קאפער שיפען) (ר"ש בלוך, שבילי עולם ב, ט:). בים חולם היה בשנת תקנ"ו י"ז אניות גדולות (ליניען שיפע) עשרים ספינות כ"א מחזקת ארבעים קני רעם (קאנאנען) וכ"ב אלף אנשים ובשנת תק"ס גם ב' ציי אדיר (קריגס שיפען) טובים מאד (שם ג, ח.). — ובזמן החדש התחילו להשתמש במלה זו במשמ' קבוץ של ספינות של ארץ אחת, צי מסחרי, צי מלחמה, Flotte; flotte; fleet: ויהי כאשר היתה מצרים למס עובד לממשלת רומא ואעליוס גאליוס הפקיד נגיד אשר במצרים בנה צי אדיר (איינע פלאטע) למען יוכל להוליך את צבאותיו אל ארץ ערב (גוטלובר, ממצרים, 175). 



1 אמרו החדשים כי זו מלה מצרית עתיקה צאי, וכמו"כ בקפתית צָאִי.

2 כך נוסח המסורה, וקשה המליצה, ויש מגיהים הגהות מתחלפות.

3 [כל המאמר קשה, ועל כל פנים אין נושא במ"ר לפעלים הקימו, עוררו. ועל כן נראה שלמ"ד של לציים שרשית היא, והכונה: עם (של) לְצִיִּים (או של לצי-יָם) בנו והקימו את בחוניו וכו'. וברור ש"עם לציים" זה, הוא כנוי לעם שעל חוף הים או מנוסעי ימים, שישב בארץ בזמן קדום, כאשר "זה העם (היושב בה כעת) לא היה". ועי' בהערה 5 לקמן.]

4 כך בנוסח המסורה, וקשה המליצה, ויש מגיהים הגהות מתחלפות.

5 כך בנסח' המסורה, וכבר אמרו הקדמו' כי הנסחה משֻבשה. ואולי עמל, אנשי הספינה, וציים במשמ' צי אדיר. [ואחרים נטו לחלק את האותיות לעם לציים בחלֻקה אחרת: לְעַמְלְצֵי יָם. כלו' ל(דגים) החלקים שבים, ע"פ הערב' אַמְלַצ ٲملص במשמ' חָלָק (משרש מלץ); ואמנם קשה הצורה בעבר', וביחוד חלוף הא' בע'.
ואולם אין הלויתן חיה מן החיות שבמציאות, אלא (עי' טורטשינר, ס' איוב לפרקים מ-מא) הוא דמות אלהית שבעבר, שר הים, משרתו ובן לויתו האלהי של האל הבורא. שצורתו צורת נחש, ושמרד ברבו ונהרג על ידו. ולאו דוקא לדגי הים, אלא לעם קדום, של נוסעי ימים, מזרע בני אדם או מבני אלהים, נתן האל את גופו למאכל, ועם זה הוא הנקרא לציים (בלמ"ד שרשית), או לצי-ים, והוא כנראה שנזכר אף בישע' כג יד (עי' בהערה הקודמת). וצ"ע.]

חיפוש במילון: