*, ש"ז, מ"ר ציבים, — כמו סִיב, החוטים של הקרום הפנימי של עץ התמרה וכדו' שמתחת לקלפה, Bastfaser; tille; fibre: עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא (חול' ט ד).  מנין לעשות שאר כלים כבגדים, ת"ל טמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס, ת"ל בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס, מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערה שכנגדו, ת"ל טמא (ספרא ויס, שמיני פרשה ד). כי אין חרצובות למותם ובריא אולם וכו' אין להם ציבים של עונות שימותו בהם אלא אלו הבריאים ליום הדין (רבנן, מד"ר שמות יז). — ואמר המשורר: תתפאר כעגלות צביך, ותציק אותי בצוביך, ממני תלקט ציביך ותבשל בו ציבך1 (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר יד, פו:). ועי' צִיב-חַד.