צֵדָה, ש"נ, — כמו ב. צַיִד: ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צֵדָה לדרך ויעש להם כן (בראש' מב כה). כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צֵדָה לא עשו להם (שמות יב לט). הכינו לכם צֵדָה כי בעוד שלשת ימים אתם עברים את הירדן הזה (יהוש' א יא). קחו בידכם צֵידָה לדרך ולכו לקראתם (שם ט יא). ויקחו את צֵדָה1 העם בידם (שפט' ז ח). ולקחנו עשרה אנשים למאה וכו' לקחת צֵדָה לעם (שם כ י). וישאל לו ביי' וְצֵידָה נתן לו (ש"א כב י). לחם אבירים אכל איש צֵידָה שלח להם לשבע (תהל' עח כה). —  ובסהמ"א: זוודין קלילין ואורחא רחיקא, פי' צידה מעוטה והדרך רחוקה (ערוך ערך זווד). יקצר תוחלתו בעולם ויוחיל לאחריתו ויחשוב בצידתו לעת נסיעתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון (ר"י א"ת, חו"ה, חשבון הנפש ג). ונפשותם מואסות בעולם ובהונו ונכספות לעולם הבא אל המות והם נזהרים ממנו הכינו צידתם לעת נסיעתם (שם, הפרישות ג). — ואמר המשורר: ואת בים רוכבה וקוצר בנתיבה ואין צדה רבה ולא מימי לחך (ר' סעדיה בר ברכות, וקולו תמאסי, שיר מוסר, גנזי שכטר ג, 204). — °ושם ספר צֵדָה לַדֶּרֶךְ לר' מנחם בן זרח, שנועד לשם עיון וקריאה להולכי דרכים בעקר.