ב. ציד
° 1, — כמו צוּד, קל לא נמצא.
— פִע', °צִיֵּד, — צד, רדף, נסה ללכד, ואמר הפיטן: עבדים חשך לי ליום אידם, חלקי ואביה בנאצם בחידם, חדשים מקרוב עמי בצידם, חסדו מקום עקרב תמו לידם, חשב לצידם בכול שמיני לגידם (ר"א קליר, זכור איכה, קרוב' ת"ב, מחז' איטל' א, קסט:). צהל נוגים צפן לתענוגים צִיְּדוֹ בקנוגים צלצל וחנוגים (מאיר, אילת השחר, יול' שבת ר"ח).
— הִתפ', הִצְטַיֵּד, עי' צוּד.
1 [והיו שהניחו שרש ציד (כבערב') במקום צוד אף לש"ז צַיָּד, ולשם העם הצידוני, ואלה דברי ר"י חיוג: והשרש צָיֹד צידוני שהוא מן צַיָּד צידים (ספר דקדוק, דוקס, 58).]