ש"ז, צָיד, כנ' צֵידָהּ, צֵידָם,— מה שהאדם לֹקֵחַ אתו מזון וכד' לדרכו: וכל לחם צֵידָם יבש היה נקדים (יהוש' ט ה). ויקחו האנשים מִצֵּידָם (שם שם יד). — ובכלל מזון: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה צֵידָהּ ברך אברך אביונה אשביע לחם (תהל' קלב יד-יה). מי יכין לערב צֵידוֹ1 כי ילדו אל אל ישועו יתעו לבלי אכל (איוב לח מא). בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות וכו' ואעיד ביום מכרם צָיִד (נחמ' יג יה). — ובסהמ"א: כשירצה הקב"ה לברך צמחה של ארץ וליתן צידן של בריות פותח אוצרות הטוב שבשמים וממטיר על הארץ (פדר"א ה).