*, ת"ז, נק' צַיְלָנִית, ציילנית, — בְּתוּלָה צַיְלָנִית, בתולה הצוהלת ועורגת לגֶבֶר1: בתולה ציילנית2 ואלמנה שובבית וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי אלו מבלי עולם (ת״ר, סוט' כב).
1 [עי' בהערה הבאה.]
2 [ציילנית, כך גם הגרסה הנכונה בערוך, ובמאמר המקביל בירוש' סוט' ג ג: הוסיפו עליהן בתולה ציימנית. והואיל והבינו צימנית במשמ' יושבת בצום, פרשו גם ציילנית כאלו היה כתוב צליינית (ואף תקנו כן, וכך בדפוס'), כלו' יושבת בתפלה. ואולם חז"ל לא השתמשו בלשונם בפעל צום, ועל כן קשה להניח שגזרו ממנו צימנית במשמ' כזו; ובאמת גרסת הירוש' שבגני' (שרידי ירושלמי, 201) היא לא ציימנית אלא צמויינית (עי' לקמן), ואין למלה זו כל קשר אל צום.
ואשר לענין, כל הדברים הנאמרים בבריתה זו בבבלי וכן בירוש' נאמרים על צמאון של אהבה. זהו ענין הקטן שלא כלו לו חדשיו, והוא מצפה ליום היותו ראוי לשאת אשה; והוא דבר האלמנה השובבית, שאבד לה בעלה והיא מתגעגעת לגבר. וכן אשה פרושה שבמשנה, שדברי הבריתה באים לפרשה, אשה פרושה מבעלה היא, ואף מכות פרושים (או כנ"א: מכת פרושים, ואף בכתיב פירושים) כנראה: יסורי הפרישה או הפרושים מדרך ארץ הם, אע"פ שבטוי זה טעון ברור יסודי. ואשה פרושה זו בצערה היא יושבת ומלעבת בדברי תורה, ועל כן גם היא ממבַלי (או כנ"א ממכַלי) עולם. וכנגד הקטן שלא כלו לו חדשיו, המצפה לזווגו, הובאה גם הבתולה הצמויינית כלו' הצמאונית, הצמאה לגבר, ובתוליה הולכים ואובדים, שהוא גם פרוש הבתולה הציילנית, כלו' הַצַהֲלָנִית, הצוהלת לקראת גבר, כלשון הכתוב: איש אל אשת רעהו יצהלו (ירמ' ה ח), וכן משמש אף בסור' הפעל צהל (עי' במלונים) לצהילת האשה ברב תאותה ותשוקתה. ועי' גם צְמוֹיָן, צַמְיָן, הערה.