צִיחַ
°, ש"ז, מ"ר צִיחִים1, — צָמָא, ואמר הפיטן: חשוב כניחוח דמו שנתמעט ברעב וציחים (יחיאל, יעקב אתה היית, אילת השחר יום ד). ואמר המשורר: ישב בראש צחיחו וינשת לשונו מציחו ירד לארץ נצחו והצרעת תזרח במצחו (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר ה, כב:).
1 [אולי זה מ"ר מן צִחָה, במשמ' ש"ע מפשט.]