* 1, שזו"נ, —  שיח או אילן האֶבְיוֹנָה,  Kaper-strauch; càprier; caper-bush: הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס2 (ר' אליעזר, מעשר' ד ו). הצלף, בית שמאי אומרים כלאים ובית הילל אומ' אינו כלאים (תוספת' כלא' ג יז). הצלף, בית שמאי אומר' כלאים בכרם ואינו כלאים בזרעים, בית הילל אומר' אינו כלאים לא בכרם ולא בזרעים (ירוש' שם ה ח). ששה ספיקות  הן, הצלף באילן כבית שמאי, כלי חרס בכלי נתר כבית שמאי וכו' (ר' חייה בשם ר' יוחנן, שם שם ח ה). אין לך בא למחשבת פטור אלא שלושת המינין בלבד רימון ושקמים וצלף (בשם ר"ש, שם ערלה א א). מעשה בחסיד אחד שנפרצ' לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה  ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו (ת"ר, שבת, קנ:). שלשה עזין הן, ישראל באומות  כלב בחיות תרנגול בעופות וי"א אף עז בבהמה דקה וי"א אף צלף באילנות (ר"ש בן לקיש, ביצ' כה:). —  ומ"ר צְלָפִין, מי צלפין: כל המשקין (שמותר לשתותה לרפואה בשבת) לאיתווי מאי, לאיתווי מי צלפין בחומץ (שבת קי.).—  ובסהמ"א: ושש(אלתם) ישר(אל) שיש לו כרם נטוע ומלקטו ומאספו בכל יום מפני שמוציא פירות כצלף ואם אינו מלקטו ועוזב אותן בשבת וביום טוב הולך אותו היום לאיבוד וכו' (שו"ת הגאו' מן הגני' גינצבורג ב, 153). כבר3 בלשון הקדש צלף (מפתח הרפואה, כ"י בריט' מוז'). —  ועי' נִצְפָּה.