צִלְצוּל

°, ש"ז, — שה"פ מן א. צִלְצֵל, קול הדבר הַמְצַלְצֵל, השמעת צְלִיל, אף בדבור האדם, Klingen; tintement; ringing: נגינות טעמי המקרא של תורה נביאים וכתובים בין בניקוד של ספר בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה (רש"י, ברכ' סב., ד"ה טעמי תורה). אם יערב מרירת שור וכו' ותשים טפה באזן יועיל מהצלצול והמיה (ראב"ע, ספר הנסיונות ג ב). אבל הקערירות יחייב המנע יציאת האויר המוכה וקשקושו וצלצולו1 עד שיהיה האחת להברות רבות ויתחדש לו כדמות ההברה המתחדשות (אמו"ר לראב"ד א ו, 28). — ואמר הפיטן: אלו אחר אלו מאדירים צלצולו ושלש קדושה ישלשו לו (משה בר קלונימוס, וכל העם, סלוק ב שבועות). איך דממו מחוליך וחצוצרי צלצוליך, תורה מה תהא עליך (הילילי תעודה, גנזי שכטר ג, 265). מרבים היו בשמחה ובצלצולים, מה יפו פעמיך בנעלים (יחיאל בר יצחק, אנוו במצות, מעריב ב סכות). — ואמר המליץ: שאותו ההקש והצלצול המתהוה באויר ע"י הברת הדבור הוא עושה רושם באוזן המקבל ונפשו תרגיש ותשיג מה שהונח לפניה להשיג (פפנהים, יריעות שלמה א, הקד', ב.). ושמירת יושר ערך הקולות השלמים והשברים הוא העיקר והיסוד הראש זו שנעימו' הנגון הטבוע עליו בלעדי עוד נעימות מקריות המצויות בנגון הכאת הקולות והתגלגלות היבבות ויופי הצלצול2 שבקול (קאדאנץ) (שם שם ב א, לח:). — ונחש הַצִּלְצוּל, מין ממיני הנחשים: נחש הצלצול (קלאפפער שלאנגע) מיניה חמשה הנקראים בשם זה על דבר קול הצלצול אשר ישמיעו בראותם מרחוק דבר אשר יחפצו להשיגו ולנשכו (י' שינהק, תולדות הארץ, החיים, רא).



1 [כך צ"ל, ובדפו': וצלצלו.]

2 [כך צ"ל, עי' לוח הטעיות שבספר.]