1, ש"ז, — דבר יכסה פי כלי מהכלים, Deckel eine Gefässes; couvercle; lid: וכל כלי פתוח אשר אין צָמִיד פתיל עליו (במד' יט יה). — ובתו"מ: במשמ' דֶבֶק המתמרח והמשמש סתימה לכלים2: בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' התנור טמא והשאור טהור (כלים ח ו). במה מקיפים בסיד ובגפסיס וכו' ובכל דבר המתמרח, אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד3 (שם י ב). הניח בנים גדולים וקטנים וכו' אפי' מחט אפילו מוקף צמיד פתיל (ר' חייה, ירוש' ב"ב ט ד). למה היה אברהם דומה, לצלוחית של אפופליסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחה נודף כיון שנטלטלה נדף ריחה (ר' ברכיה, מד"ר בראש' לט). — ובסהמ"א: מסוכריא דנזיתא, פקק של צמיד חבית (רגמ"ה, בכו' כה.). כלי חרש עשוי להניח בו שאור והוא צמיד פתיל (ערוך ערך בית שאור). אם נעשו לשאר המשקין אפילו ניקבו בכל שהן נטמאו, ואין הצמיד פתיל מועיל להם עד שיסתום הנקב (רמב"ם, טומאת מת כב ו). — *ואדם צָמִיד במלאכתו: ויצמד ישראל לבעל פעור וכו' כאדם צמיד במלאכתו (מד"ר במד' כ). — *צְמִידִים צְמִידִים, נִצְמָדִים יחד: בתחלה היו נכנסין בצנעה ולבסוף נכנסין צמידים צמידים זוגות כעונין של צמד בקר (שם שם). — °צָמִיד במשמ' חבור וקשר, ואמר המשורר: הכי לא נשאר בל צמיד וחבר בין ראי שמש ובין יורדי קבר (יל"ג, אם מבכה על בתה, שירי יל"ג א, 87).
1 צמאד صماد בערב', שדאד אלקארורה או עפאצה, ר"ל פקק של בקבוק או מכסהו. [ועי' פָּתִיל, הערות.]
2 [עי' גם בהערה הבאה.]
3 [כאמור לעיל בהערה לערך פָּתִיל היו אף מן הקדמו' שהבינו פָּתִיל כתאר, המשמש לואי לצָמִיד, ואחרים כגון השבעים הבינו כאלו היה כתוב צמיד ופתיל. ובכוון זה גם דברי הספרי שלא הובנו, ושאמנם אינם באים לבאר את המלים שבתורה, אלא ללמד על הנוהג בימי החכמים. וזה לשון הספרי: פתיל זה העודף, צמיד זה הדופק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' ויצמד ישראל לבעל פעור (ספרי במד' קכו), והנה מדברי המשנה (כלים י ב). המובאים למעלה יוצא (ע' הערת ח"ש הורויץ בהוצאת הספרי שלו), כי כנו במלה המקראית פתיל כל חמר מתמרח (נ"א: מתמרך), כגון טיט, שעוה, זפת וכדו'. ואולם מכאן שבאמרם פתיל זה הדופק לא כִוְנו ללשון דפיקה, אלא דפוק ובארמ' דופקא (ת"י, במד' יט יו-יח) בא במקום דובק, דובקא (כדגמת הֶפְקֵר במקום ועל יד הֶבְקֵר), כלו' כל חֹמר דּוֹבֵק, בין שיהיה טיט, זפת או חמר מתמרח אחר.
ואותו ענין הוא גם הדפוק בענין הקבר, ולא אבן; ושריד הפרוש הנכון נשמר בדברי פרוש הגאונים: ולמה נקרא שמו דופק, שהן צלעות והצלעות דפקי קורין אותו הימלטא טיט, שכונתם כנראה: ולמה נקרא שמו דופק, דובק, שהוא עשוי צלעות, והצלעות נקראו דפקי, כלומר דִּבְקֵי, כתרגום הארמי של ויכהו בין הדבקים ובין השריון, והוא משמש הֶמְלֵטָא, מֶלֶט וטיט. ובכלי חרס וכדו', העודף פרושו: מכסה הכלי העודף על גביו, כי כן בא העודף אף במקרא (שמות כו יב-יג) במשמ' מכסה המשכן העודף עליו מן הצדדים. ואף הרמז "שנא' ויצמד ישראל לבעל פעור", בא לרמז לכך שתרגום ויצמד (עי' בתרג' הקטעים) הוא אדבקו, ומכאן שצמיד הוא דופק, כלו' דובק.
וכונת הספרי היא: שתי המלים האלה בתורה, צמיד פתיל (אשר פרושם אולי יוכל היות מכסה צמיד קשור בפתיל), במנהגנו אנו בסתימת הכלים, מורות שיש צרך גם במכסה עודף על הכלי וגם בסתימה בדובק. ועי' טורשטינר, לשוננו יג, חוב' ב.]