1, ש"ז, סמי' צְנִיף, מ"ר צְנִיפוֹת, —  בגד יצנף אדם על ראשו, כמו מצנפת, לאנשים ונשים: ביום ההוא יסיר אדני את תפארת העכסים והשביסים (של בנות ציון) וכו' הגלינים והסדינים וְהַצְּנִיפוֹת והרדידים (ישע' ג יח-כג). ואמר ישימו הַצָּנִיף הטהור על ראשו (של הכהן הגדול) וישימו הַצָּנִיף הטהור על ראשו וילבישהו בגדים (זכר' ג ה). —  ולדמיון דבר של כבוד ותפארה: והיית עטרת תפארת ביד יי' וּצְנִיף2 מלוכה בכף אלהיך (ישע' סב ג). —  ולדמיון דבר יקר לאדם: צדק לבשתי וילבשני כמעיל וְצָנִיף משפטי (איוב כט יד). —  ואמר בן סירא: מיושב כסא לגבה עד ליושב עפר ואפר, מעוטה צניף וציץ ועד עוטה שמלת שיער (ב"ס גני' מ ד). — ובסהמ"א: השמש צניף מראשותי, והכוכבים ישקו מרגלותי (ר"י חריזי, תחכ' מז, 373). —  ואמר הפיטן: ספקו נופים3 קדקדך כנגדר צניפך (רסע"ג, תקרא שפתי, סליח' ת"ב, סדור רסע"ג, שכד). יחלי אימה כי קם ללבוש נקם וחמה כצניף יחבש (רמב"ע, אין בפי, שעה"ש, 76). החסד אפפם וצניף כבודו צנפם (ראב"ע, פעם, איגר 59). צניף כבוד באל מצפה כי הוא מנת חלקו וחבלו (הוא, אזכירה, סדר עבודה, שם 233). —  ואמר המשורר: אי סות אמונתם ואי מלבוש הדר תמם ואפוד בד אשר אפדו, או אי צניפי מהללם צנפו איה רביד ישרם אשר רבדו (יעקב בן אלעזר, לא אתמהה, שעה"ש 164).