*, צועה, ש"נ, מ"ר צועות, — מלה מסֻפקה: ר' בא בר זבדא בשם רב, ברם נהגו בסוריא להיות גובין (כתובת אשה) מן הנחוש' ומן הצועות1, ר' אבהו בשם ר' יוחנן ובלבד מן הצועות שבאותו הלילה, רב שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן נהגו העם בערביי' להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים, ודכוותה בלבד מן הבושם שבאותו הלילה, ארמלת' דר' חונה גבי לה מן המטלטלין כמנהג מקומה ירוש' כתוב' י ג.
1 [כשם שנזכרו הבושם והגמלים כסחורה המצויה שבערביא (השוה גם בראש' לז כה), כך נחושת וצועות הן לפי זה הסחורות המצויות בסוריה. ועל כן קשה לקבל את פרוש המפרשים, כאלו צועות הן מצעות המטה דוקא, ואחרים פרשו: קערות, וגם זה ללא יסוד. ואין ללמד דבר מסמיכות המלה אל נחושת, שכן אין גם כל קרבה בין בושם וגמלים אלא בזה ששתיהן סחורה מצויה אצל הערבים. ואף אפשר שמלה זו, שאינה במקום אחר, שאולה היא מלשון סוחרי סוריא, ועל כן אולי אף נשתבשה בספרים. ושים לב לכך שמשרש בצע העברי, בצ'ע بضع בערב', קוראים לסחורה, ובפרט לסחורות דברים קטנים בערב' בצ'אעה بضاعة, היא בצורה עברית בְּצוֹעָה, מ"ר בְּצוֹעוֹת, נקל היה להבין מלה זו כמרכבת, כאלו הכונה: ב-צועות, וצ"ע.]