פעו"י, צֹעֶה, צֹעָה, צֹעִים, — א) פ"ע, צָעֲתָה האשה, נטתה, שכבה לְהִבָּעֵל, sich hinlegen; se coucher; to lie down: כי על גבעה גבהה ותחת כל עץ רענן את צֹעָה זנה (ירמ' ב כ). — ב) פ"י, צָעָה את הכְּלִי, הטהו וזעזעהו הנה והנה להריקו: שאנן מואב מנעוריו ישקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי וכו' לכן הנה ימים באים נאם יי' ושלחתי לו צֹעִים וצעהו (שם מה יא-יב). — וסתם צֹעֶה, מַטֶּה, מזעזע, מהפך, מַפִּיל, ממגר ארצה: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צֹעֶה1 ברב כחו (ישע' סג, א). — ג) מלה מסֻפקה2: ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק מהר צֹעֶה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו (שם נא יג-יד). — ובסהמ"א: זה שהיה הדור בלבושו וצועה ונאזר ברוב כחו והב"ה משיבו אני הוא וכו' (רש"י, ישע' סג א). — ואמר הפיטן: אבותינו זרה כהכניסו בחוריו אכלה אש, וזה (טיטוס) זונה צועה הכניס ולא נכוה באש (ר"ת קליר, זכור את אשר עשה, קינ' ת"ב). בצועה בדי הארון יז אחת ושב וישעה, צגו בכן בישרון ולשחוט שעיר מהר צועה (רסע"ג, באדני יצדקו, עבודת יוה"כ, קובץ מע"י גאו' ב, 16). זמה מבוא האחות ואשר אחיות הוריו צועה (הוא, תרי"ג מצוות, שם שם 35). סערו וקפאו תהומות, עמדו צרורים כחמות, פנו כאן וכאן שליש רום מימות, צעו הנותרים למדרס פעמות (משה בר' קלונימוס, מפה ומפה, סדר אחרון פסח). שלח בצען צֹעיו ובפתרוס הרבה פצעיו (ר"י הלוי, מי כמוך ואין כמוך, דיואן ג, 284). אני איש בעולם צועה ובשעיפים תועה (ראב"ע, ימי האדם צבא, מוסף יוה"כ, מחזור אביניון) במקור נדפס 'אוגיניון'. זע תנים בכחו צועה בראותו אותות רועה (הוא, אל מי נמשילך, איגר 228). רך וענוג בבניה לבו המר לשון אפעה, הוציאו ממעוניה מדחי אל דחי צועה (ר"י נג'ארה, אל יונת אלם, עולת תמיד עד). — ואמר המשורר: עיר צֹעה רוח רֹעה אך צוארו ילביש רעמה (רמב"ע, דיואן קכא). רפו ידיהם לעשות חסד ותום, אכן ברוב כח להרע צעו (שם קנב). הרנינו בני שעשועים המשוחים להיות רועים ולהפגיע בם צועים האמרים שחי ונעברה (ר"י הלוי, ליהודים היתה אורה, דיואן א, 110). שם טוב מאד נעים קם לך בישראל מזר ומצועים יהיה לך גואל (ראב"ע, חתן חדה, כהנא א, 127). כל המתאוה לאלה הוא תועה וכו' ואחריתו ינהום וגעה יגעה, ולאש ולאבדון הוא צועה (יהודה הדסי, אשכ' הכפר, דבור לא תחמוד, אות ע). לי יאמרו איך תהיי את בת שבע צועה עלי כל הר ועל כל גבע (עמנו', מחב' ז, 54).

— פִע', צֵעֻהוּ, — צֵעָה, כמו צָעָה, בנחץ הפעֻלה: ושלחתי לו צעים וצֵעֻהוּ וכליו יריקו (ירמ' מח יב). — ובסהמ"א: וכאשר ציעוה צועים משמריהם (ר"י קמחי, הקד' לס' הגלוי). — ואמר הפיטן: טמא המזוהם ומסית להאשים יעהו צָעֵהוּ בלי ענוש בענשים (שמעון בר יצחק, אוילי, סליח' ער"ה).