צַפִּיחִת

1, *צַפִּיחִית, ש"נ, — מין עֻגָּה, שהיתה עשויה בדבש, אך לא נתברר לא מה היתה צורתה ולא מה היו מעשיה: והוא (המָן) כזרע גד לבן וטעמו כְּצַפִּיחִת בדבש (שמות יו לא). — ובתו"מ: תנן כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפיחית2 (נזיר נ.). — ובסהמ"א: כל הכוורת עושין אותה הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכו' (רש"י, שבת מג:). שתי חלות של צפיחית מניחין בכוורת כשרודין אותה ומהן פרנסה לדבורים כל ימות הגשמים (הוא, ביצה לו.). אבל אם שם שמן באילפס כמו שאנו מטגנין במרחשת ספוגין וצפיחיות3 וחררות זהו חלוט גמור (שבלי הלקט ברכ' קעט). ופעם א' היה מתפלל וכו' ונפל תפלה של ראש מיד אחד וכו' ובדקו אותו וכו' ומצאו בו מלת דבש חסרה וישמח הרב שמחה גדולה ומרוב שמחתו הסעיד אותם בצפיחית בדבש (לקוטים מדברי יוסף סמברי, ברלינר, 83). וחביץ קידרא הוא קמח ודבש וצפיחיות ורקיקין (תניא, ברכ' ה מינים, לט.). — ואמר הפיטן: נושאים ונותנים במלחמתה שערה, נמתקים בדובשה ובצפיחית יערה (ר' שמעון בר יצחק, מרשות שוכן עד, רשות לחתן, מחז' ויטרי, 597). — ואמר המשורר: וברננה ובנגינה מליצתי מהוגנה, מתוקה היא כצפיחית אשר בדבש מטוגנה (ר"מ בן חביב, דרכי נעם, ג:). — ובזמן החדש משתמשים המדברים עברית בא"י בשם זה לצַין בו עֻגה.



1 השבעים תרגמו המלה צפיחת ἐγϰϱίς, והוא עֻגה מבֻשלה בשמן ודבש. פשיט' ככריתא, והוא צוף, קרצת הדבש. רבי יהושע פרש: כאילפס וכעין אסקריטין. ורבי אליעזר: כסולת זו שהיא צפה על גבי נפה ונלושית בדבש וחמאה. עקילס תרגם ἀμύλιον, והיא עגה מקמח סלת דקה, — כמעט ממש כדברי רבי אליעזר. ת"י תרגם כמו ר' יהושע: כאיסקריטון, שהוא ביונ' עגה אפויה על האח, אך היהודים השתמשו בה כנראה בכלל במשמ' עגה מטוגנה. ראב"ע הביא בשם הגאון כי הוא רקיק מצות, וריב"ג תרגם בערב' קטאיף, והוא עשויה בקמח ומרק. בערב' אין חבר למלה זו. בבמד' יא ח נאמר כי טעמו כלשד השמן, וא"כ לשד – צפיחת?
[ואפשר שיש להבין: כצפיחית שבדבש, כלו' בשטח העליון שבדבש, שהוא הזך והטוב ביותר, כמשמ' השרש צפח–שטח.]

2 [במשנה (מכשירין ה ט): ו(ה)צפחת. ובבבלי (סוטה מח:)והצפיחים. אבל ברש"י שם: הצפחת. וכן בפי' הרא"ש, נזיר נ.: וצפחת כמו כצפיחית בדבש. ובפי' המשנ' לרמב"ם, מכשירין ה ט: וזיפים וצפחת, שני מקומות בארץ ישראל שהיה דבשם בתכלית העובי וכו'.]

3 [נדפס: וצפוחיות.]

חיפוש במילון: