1, ש"ז, מ"ר, סמי' צְפִיעֵי, — צֵאַת בהמה: ועגת שערים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם וכו' ואמר אהה אדני יי' הנה נפשי לא מטמאה וכו' ויאמר אלי ראה נתתי לך את צְפִיעֵי2 הבקר תחת גללי האדם ועשית את לחמך עליהם (יחזק' ד יב-יה). — ובסהמ"א: טולא דכפותא דחאמריה, ר"ל צפיעי חמורו (תשו' הגאו' הרכבי שד, 145). צפיעי הבקר בחומם חבוש על מקום הכאב (אסף, 59). פי' גללין צפיעי בקר (ר"ח, ב"מ כז.). מאני דפקיסנא וכו' פי' כלים עשויין מאדמה ומצפיעי בקר (ערוך ערך פקסן). כבויי דרעייתא דניסן, צפיעי בקר (רש"י, ערוב' כט:). ויחבש בצפיעי בקר וצואת העזים (נרבוני, ארח חיים, בחליי הפרקים, כ"י ביהמ"ד שכטר). כלי גללים ר"ל צפיעי בקר שנתייבשו וחקקן ועשאן כלים (המאירי ליומא ב.).3 — °ובמשמ' צֶאֱצָא, לשון הצאצאים והצפעות, ואמר הפיטן: צפיעו בכל מענה, והכתם הטוב לא ישנא, עד ירכב אתו במרכבת המשנה וישם רביד הזהב (ר"י הלוי, אלהים בקדש, דיואן ג, 94). המן צפיע איש שדה4, נפשות בני אל חי צודה (ראב"ע, קומה אלהים, אורה ושמחה לפורים, מד:). — צְפִיעוֹת, עי' צְפִיעָה.