1, פ"ע, צַר, יֵצַר, וַיֵּצֶר, תֵּצְרִי, יֵצְרוּ, — א) צַר לפלוני, היה לו צַר, במשמ' רוחנית, היה בְצָרָה: ויירא יעקב מאד וַיֵּצֶר לו ויחץ את העם אשר אתו וכו' לשני מחנות (בראש' לב ט). בכל אשר יצאו יד יי' היתה בם לרעה כאשר דבר יי' וכאשר נשבע יי' להם וַיֵּצֶר להם מאד (שפט' ב יה). ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים וַתֵּצֶר לישראל מאד ויזעקו בני ישראל אל יי' (שם י ט-י). וַתֵּצֶר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו (ש"א ל ו). וַיֵּצֶר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו (ש"ב יג ב). במלאות שפקו יֵצֶר לו (איוב כ כב). — ובתו"מ: אל תצר2 צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום (בן סירא, יבמ' סג:). ויהי היום ההוא חושך לכל העולם ויצר לגוי הקטן מאד ויזעקו אל ה' (מד"ר אסתר, ויגד לו מרדכי). — ואמר המשורר: אל תצרה יום חק טרפך יהי נעצר (רמב"ע, תרשיש ט, 77). — ב) במשמ' העקרית, צר המקום מִיּוֹשְׁבִים וכיוצא בזה, היה צַר, לא היה בו די מקום ליושביו, eng sein; être étroit; to be narrow:  כי עתה תֵּצְרִי מיושב (ישע' מט יט). — ג) וצַר הַדָּבָר, יֵצַר, לא היה לו די מקום, צַר הַצַּעַד3: בלכתך לא יֵצַר צעדך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד יב). יֵצְרוּ צעדי אונו (איוב יח ו). — ועי' ב. צַר.

— הִפע', הֵצַר, הֲצִרֹתִי, יָצֵר, וַיָּצַר, יָצֵרוּ, הָצֵר, מְצֵרָה, — א) הֵצַר לפלוני, עשה שיהיה לו צַר, בכל המשמעות: ישא יי' עליך גוי מרחק וכו' וְהֵצַר לך בכל שעריך (דבר' כח מט-נב). כי יָצֵר לו איבו בארץ שעריו (מ"א ח לז). הנני קולע את יושבי הארץ בפעם הזאת וַהֲצֵרֹתִי להם למען ימצאו (ירמ' י יח). ותתנם ביד צריהם וַיָּצֵרוּ להם ובעת צרתם יצעקו אליך (נחמ' ט כז). ויבא עליו תלגת פלנאסר מלך אשור וַיָּצַר לו וכו' ובעת הָצֵר לו ויוסף למעול ביי' (דהי"ב כח כ-כב). — ובתו"מ: נפרעין מהן (מן הגוים לפני אידיהם) מפני שהוא מיצר לו (ר' יהודה, ע"ז א א). כי ה' נלחם להם במצרים, ולא במצרים בלבד אלא בכל המצרין להם לישראל לדורות (מכי' בשלח, מסכ' ב ה). ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה (ב"ק פ.). כל המיצר4 לישראל נעשה ראש (ר' יוחנן, סנה' קד:). שפרת ורבת והצרה לעולמו של ישראל, ד"א שפרת ורבת והצרה לבנו, ד"א שפרת ורבת והצרה לבתו (מד"ר ויקר' יג). הרשעים אין להם מעשים טובים ואין עושין פירות אלא מצרין לעצמן ולאחרים (שם שם כז). אינו כדין שאני מצר למי שעשה בי טובה (שם במד' כב). השכינות אומרות כך אמר לנו פלוני הנביא אלא לא רצה להיצר לך (תנחו' בובר, ויקר' י). — ובסהמ"א: וכן המצריים כל אחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו (רמב"ם, תשובה ו ה). ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת (הוא, שבת ל ז). — ואמר הפיטן: יה מופת אחת שילחתה על מצרים, מופתים הרבה תשלח על מצירים (ינאי, ינחינו, קרוב' לס' שמות, זולאי פב). הומשלו בנו ארבע צוררות, צמודות כפולות ומצירות (רסע"ג, אפפונו, סליח' לתענית, סדור רסע"ג, שמב). זור והצרי וחבוש ועטר, זבת מלהשדיף ולהציר בזכרך שטר (הוא, פלגי אגמי, שם, ת). — ואמר המשורר: ואם נמצא במדות המעולות כענות איש והכניעו ליצרו, הלא הוא באמת תמותה ויצר רע ושטן המצירו (רש"ט פלקירא, המבקש, הקד', ז). התדע שם אשר תוכו כברו ומספרו כמספר השבטים, ומפלתו תהי בו על יד אביעד ועשה בו במצרים5 שפטים (אלעזר בן יעקב הבבלי, דיואן, ברודי, קיד). — ב) ובמשמ' פ"ע, כמו קל: וּכְהָצֵר לו חלה את פני יי' אלהיו (דהי"ב לג יב). — אשה מְצֵרָה, שהיא בצרה, במכאוביה: והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מְצֵרָה (ירמ' מח מא). — ובתו"מ: הֵצַר, במשמ' הֵצַר לעצמו, היה צַר לו: שלח לו רבן גמליאל (לר' יהושע) גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו ר' עקיבא מיצר , אמר לו יש ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי (ר"ה ב ט). מי מיצר, ר"ע מיצר או ר' יהושע מיצר (בבלי שם כה.). אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן (ע"ז א א). ר', אומר לפניך דבר שמא אין אתה מיצר (ר' עקיבא לר' אליעזר, תוספת' חול' ב כד). התחיל אותו בן מיצר6 (ספרי דבר' יא). המיצר אסור להתפלל (בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ירוש' ברכ' ה א). ואינו מיצר (הכותב גט לאשתו) , אמר ר' זעורה מכיון שנתן דעתו לגרש אינו מיצר (שם מו"ק ג א). ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"פ שמצירה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן (מו"ק ט:). אמר משה עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהי מיצר , בשביל כך לא היה מבקש לילך (מד"ר שמות ג). כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר כך כשאדם שמח הלב שמח תחלה (שם שם יט). מלך בשר ודם בשעה שחיילותיו נשבים הוא מיצר , תאמר אף כאן כך, ת"ל לקחת, ובשעה שאדם מוכר הוא מיצר ת"ל מתנות באדם (שם שם לג). בנוהג שבעולם אדם לוקח חפץ מצר לשמרה, אבל התורה משמרת בעלי' (שם שם). י"ב שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלום והיו מיצרין ואומרי' למה רחקנו וכו' משל למלך שעשה סעודה וכו' היה אוהב אחד שאוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהן, היה מצר לומר שמא יש בלבו של מלך עלי כלום (שם במד' טו). שבעולם הזה גשמים טרדות לעולם, יוצאי דרכים מצירין בהם, מפרשי ימים מצירין בהם וכו' (שם ויקר' לה). ושכחו לעשות יום הכפורים והיו מצירין (שם שם יז). התחילו הפועלים מצירים וכו' אמר להם המלך מה אתם מצירים, יגע זה בשתים או בשלש שעות מה שלא יגעתם אתם כל היום כלו (שם שה"ש, דודי ירד). לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו בשוגג אפילו במזיד (תנחו' בובר, ויקר' י). למה לא מי ששמח היום שמח למחר ולא מי שמיצר היום מיצר למחר, שאין שמחה ממתנת לאדם (שם שמיני ג). כיון שראה (ישעיה) את מלאכי השרת מקלסים להקדוש ברוך הוא ולא שיתף קילוסו עמהם, התחיל מיצר על הדבר ואומר אוי לי כי נדמיתי (פסיק' רב', אנכי אנכי, קנ:). וילכו שניהם יחדיו, מהו יחדיו, שלא היצר במה שאמר לו אביו (שם, בחדש השביעי, קע:). למטרונא שהכניסה למלך שני הדסים ואיבדה את אחת מהן והיתה מצירה עליו (ר' לוי, פסיק' ר"כ, שמעו, בובר, קיז:). מה הגשם הזה יוצאי דרכים מצירין בו, דורכי גיתות וגרנות מצירין בו, טחי גגות מצירין בו וכו' (ר' אבהו, שם, ותאמר ציון, בובר, קלד.). — ובסהמ"א: הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתישב דעתו (רמב"ם, תפלה ד טו). רחום, מרחם על עניים ומצירים, זו מדת רחמנות (חזקוני עה"ת, תשא). שזרע ישראל הם רחמנים בני רחמנים ומצרים בצרת אחיהם (תקנות קנדיאה, הרטום-קאסוטו, 68). ובכל קדחת מפסקת קודם עונתה יקרה לבעל הקדחת הסימור והזירור והמתיחה וכובד האיברים וכאב הפרקים ומגינת לב ונפש מצרה (טוביה כץ, מעשה טוביה, משמרת הבית הקד', קיב:). — ואמר הפיטן: ישראל עמך תחנה עורכים שהם מצרים ולהושע צריכים (ר' יצחק בר' מאיר, ישראל עמך, סליח' שני קמא). — ג) *הֵצַר, במשמ' הלך וצַר: ארובות זו על גב זו וכו' מרחיבות מלמעלה ומצירות מלמטה, מן הצד ולמטה טמא מן הצד ולמעלה טהור, מרחיבות למטה ומצירות מלמעלה אינו טמא אלא כנגד הצד בלבד (תוספת' אהיל' סוף פרק יא). — ובמשמ' עשה שהדבר יהיה צר, בנגוד אל הרחיב במשמ' פ"י: מתחיל (בשעור) בית רובע ומיצר, הולך עד שלשה תלמין של פתוח (ירוש' כלאים י ז). בשר ודם בונה בניין, בשעה שהבניין עולה בידו הוא מרחיב ועולה, ואם לאו מרחיב מלמטה ומיצר מלמעלה (מד"ר בראש' א). — ובסהמ"א: והצרוהו למעלה עד שעשאוהו כמין צריף (ראב"ד, ספר הקבלה, ניבויאר, 59).

— הָפע', *הוּצַר, — הוּצַר לאדם, הוּצַר עליו דבר, הוּצַר האדם, נעשה לו צַר, היה מצטער בדבר, הרגיש צער: היה טעון צמר והוצר7 אמר קונם צמר עולה עלי אסור לטעון ומותר ללבוש (תוספת' נדר' ד ד). ותלכנה בדרך, הוצרה עליהם הדרך שהלכו בייחף (מד"ר רות, ותצא מן המקום).