צר, — א) ת"ז, לנק' צָרָה, מ"ר צָרִים, צָרוֹת, הפך רָחָב, מקום צַר, שאינו מְרֻוָּח, שאין בו די מקום לפי הצרך, ובגד צַר, שאינו די מְרֻוָּח לפי מדת הלובש וכיוצא בזה, schmal, eng; étroit; narrow: ויעמד במקום צָר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל (במד' כב כו). הנה המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צַר ממנו (מ"ב ו א). — חוֹתָם צַר, דבק זה בזה שאין רֶוַח ביניהם: גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צָר אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם (איוב מא ז-ח). — ובהשאלה, לֶחֶם צַר, שאינו מספיק: ונתן לכן אדני לחם צַר ומים לחץ (ישע' ל כ). — והכֹּחַ: התרפית ביום צרה צַר כחכה1 (משלי כד י). — צַר מָעוֹן, הביט צַר מָעוֹן2, בקנאה, ברֹגז: הנה ימים באים וגדעתי את רעך וכו' והבטת צַר מָעוֹן3 בכל אשר ייטיב את ישראל (ש"א ב לב). — ובתו"מ: ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ (סנה' ט ה). ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות ה ה). וההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו ודומה לארי וכו' מה הארי צר מאחוריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו (מדו' ד ז). ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן והמת בתוכה (אהל' ט טו). המקדש בשוקת והטפי בתוכה, אף על פי שפיו צר כל שהוא, המים שבתוכה מקודשין (פרה ו ג). צלוחית שפיה צר טובל ומעלה בדרכו (שם יב ב). סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל (מקוא' ד ג). כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו טהור עד שיטנו על צדו (שם י א). ולא יעשה את המחק עבה מצד אחד וצר מצד אחד (תוספת' ב"ב ה ה). השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטן מפני הרמאין (ירוש' שקל' ו א). טבעות עשה להן רחבות מלמטן וצרות מלמעלן (בשם ר' יוחנן, שם סוטה ט יא). — *צַר עין, רע עין, שעינו רעה בחברו, מקנא, בנגוד אל טוב עַיִן: אם סדרת תפילה לא יהא לך צרי עין4 מלמעלה אלא הכל יהו מאמצין כחך (ר' יוחנן, ירוש' תענ' ג ו). דלא תימא צר עין אנא (ר' ינאי, שבת קח:). — והעַיִן צָרָה: לא שהיתה עינו צרה אלא שהיה חושש לדברי חכמים (ירוש' פסח' ד ח). גיחזי אדם גבור בתורה היה אלא שהיו בו ג' דברים, עין צרה ופרוץ בערוה וכו' (שם סנה' י ב). שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש (רב יצחק, ב"מ פז.). שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא (ר' חנינא, ב"ב עה.). והיתה עינו (של נבוכדנצר) צרה בממונו (מד"ר אסתר, בהראותו). — ואמר המשורר: באתי ביום צום בית אנוש צר עין, ואשאלה ללחום ולחם אין (ראב"ע, באתי ביום צום, כהנא א, 13). — ועי' א. עַיִן. —  ב) ש"ז, כמו מָצוֹק, מעמד צר, כמו צָרָה, Bedrängnis; détresse; trouble: ונבט לארץ והנה חשך צַר5 ואור חשך בעריפיה (ישע' ה ל). צַר וּמָצוֹק מצאוני (תהל' קיט קמג). גם אני לא אחשך פי אדברה בְּצַר רוחי אשיחה במר נפשי (איוב ז יא). יבעתהו צַר ומצוקה (שם יה כד). ואף הסיתך מפי צָר6 רחב לא מוצק תחתיה ונחת שלחנך מלא דשן (שם לו יו). — ובתו"מ: כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר7 בצר אל יורה (רב, עירוב' סה:). — וכנו חכמי התלמוד בשום זה את גיהנם8, — ואמר המשורר: אין האהבה בפה רק עת הצר יודע האוהב (ר"מ דרעי, לקו"ק, צד). מצאוהו בני גלות לצור מעוז בעתות צר (רמב"ע, תרשיש א, 24). — ג) צַר לפלולני, הוא במעמד דחוק, שהאויב מציק לו וכיוצא בזה: ומדוע באתם אלי עתה כאשר צַר לכם (שפט' יא ז). ואיש ישראל ראו כי צַר לו כי נגש העם ויתחבאו העם במערות (ש"א יג ו). ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צַר לי מאד ופלשתים נלחמים כי ואלהים סר מעלי (שם כח יה). צַר לי מאד נפלה נא ביד יי' כי רבים רחמו וביד אדם אל אפלה (דוד, ש"ב כד יד). בכל צרתם לו9 צָר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתי הוא גאלם (ישע' סג ט). חנני יי' כי צַר לי עששה בכעס עיני (תהל' לא י). כי היית משגב לי ומנוס ביום צַר לי (שם נט יז). ואל תסתר פניך מעבדך כי צַר לי מהר ענני (שם סט יח). ביום צַר לי הטה אלי אזנך (שם קב ג). ראה יי' כי צַר לי מעי חמרמרו (איכ' א כ). — צַר לוֹ עַל פלוני, המטער על מה שקרה לפלוני וכיוצא בזה: צַר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד (ש"ב א כו). — בַּצַּר לפלוני: בַּצַּר לך ומצאוך כל הדברים האלה (דבר' ד ל). כי היית מעוז לדל מעוז לאביון בַּצַּר לו (ישע' כה ד). בַּצַּר להם ישחרנני (הוש' ה יה). בַּצַּר לי אקרא יי' ואל אלהי אשיע (תהל' יח ז). אשר פצו שפתי ודבר פי בַּצַּר לי (שם סו יד). ויצעקו אל יי' בַּצַּר להם ממצוקותיהם יצילם (שם קז ו). וישב בַּצַּר לו על יי' אלהי ישראל (דהי"ב יה ד). — ובַצָּר, סתם: בקראי ענני אלהי צדקי בַּצָּר הרחבת לי (תהל' ד ב). — °ובמשמ' צֹהַר, אור, ואמר המשורר: אכתוש גאון לבי בריפות בעלי, אאיר פני נפשי כמו אור וצר (עמנו', מחב' ד, 36).