ב. קַב

*, ש"ז, — חתיכת עץ שחקוקה בה נקיבה שישים בה הקִטֵּעַ את גדום רגלו, רגל מלאכותית1,  Holzbein: jambe de bois; wooden leg: הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר, ואם יש לו בית קיבול כתיתים טמא שבת ו ח. הדיוט שחקק קב בבקעת2 בשבת, לר"מ הכי נמי דלא מחייב שם בבלי יא:. עובד כוכבם שחקק קב בבקעת, ישראל מסיקה ביו"ט רב אדא בר אהבה, שם כט.. — *בַּעַל קַבִּים: רגלים, פרט לבעלי קבין (שפטורים מן הראיה) ת"ר, חגי' ד.. — וקַב של קרן, בית קבול לקרן: קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה, אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה, הקב3 שלה ר"מ מטמא וחכמים מטהרין כלים יא ז. — ואמר המשורר: מי האמין כי מי תהומך יעכר עור ופסח וקב קטע עמנואל, מחב' א, 3.



1 [לפי עדות הבטוי הנמצא בתלמוד "חקק קב בבקעת" עקר משמ' המלה היא הנקב החקוק בבקעת בשביל שארית רגלו של הקטע, ומכאן שנגזרה המלה מן ב. קבב במשמ' נִקֵּב נקיבה. אך קשה לחבר עם מלה זו גם א. קב, שהיא מדה קדומה, שאולי מקורה אינו בעבר'.]

2 [בבקעת של עץ, עי' בְּקַעַת.]

3 [ גרסת הערוך: הקו, וצ"ע.]

חיפוש במילון: