קָאַת1, ש"נ(?), סמי' קְאַת, — שם לעוף ממיני הליליות והינשופים2, Athene noctna lillith: ואת התנשמת ואת הַקָּאָת ואת הרחם (ויקר' יא יח). וְהַקָּאָת ואת הרחמה ואת השלך (דבר' יז יז). וירשוה קָאַת3 וקפוד וינשוף וערב ישכנו (ישע' לד יא). ורבצו בתוכה עדרים כל חיתו גוי גם קָאַת3 גם קפוד בכפתריה ילינו (צפנ' ב יד). — קְאַת מִדְבָּר: דמיתי לִקְאַת מדבר הייתי ככוס חרבות (תהל' קב ז). — ובתו"מ: קאת וקפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא משנער (מו"ק כה:). — ואמר הפיטן: והיית כעזנית עזאזל, ודמית קאת מדבר וכוסו (רשב"ג, בחר מהחלי, ברודי, 6). עיני בחם לבי נגרה ולא תדמה, לקאת מדבר אני דומה (רמב"ע, אותה, שעה"ש 81). — °וקָאָה, כמו קָאָת, ואמר המשורר: יתאו אנוש מבין שכן מדבר כמו קאה (יוסף בן סהל, אוי כי פניני שיר, רמב"ע, דוקס, 103). — ומ"ר * קָאוֹת: מעי אתרוג אסורין, מפני שהקאות4 אוכלין אותן (תוספת' תרומ' י ב). — ובסהמ"א: ותהיינה מעונות הששונות אותי מקיאות מבמות טלואות לארץ תשואות ומרבץ דאות וקאות (ר"י חריזי, תחכ' יו, 159). — ואמר הפיטן: אץ בם להוציאם מבית מגוריהם, כי תרדמת יי' נפלה עליהם, וטירתם להשאות לכוס מדבר וקאות (רמב"ע, החרשים שמעו, פזמ' ליוה"כ מחז' ספרד', ליוורנו, קמו:). חזק יד ימיני כצר, ושלח יד להכות את צר, וראה יד היה עיר מבצר, הוא אוצר לכוס וקאות (ר"י נג'ארה, ימותי קלו, עולת תמיד נב).