פ"י, קַבֹּה, קַבֹּתוֹ, קֹב, קָבָה[ קָבְנוֹ, אֶקֹּב, תִּקָּבֶנּוּ, יִקְּבֻהוּ, — אָרַר, קִלֵּל, Fluchen^maudire^to curse: הנה העם היצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה קָבָה1 לי אתו וכו' ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא (במד' כב יא-יב). מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל מה אֶקֹּב לא קַבֹּה2 אל ומה אזעם לא זעם יי' (שם כג ז-ח). ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי לָקֹב איתי לקחתיך והנה ברכת ברך (שם שם יא). לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וְקָבְנוֹ3 לי משם (שם שם יג). גם קֹב לא תִּקְְָּבֶנוֹ  גם ברך לא תברכנו (שם שם כה). לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וְקַבֹּתוֹ לי משם (שם שם כז). מנע בר יִקְּבֻהוּ לאם וברכה לראש משביר (משלי יא כו). יִקְּבֻהוּ אררי יום העתידים ערר לויתן (איוב ג ח). אני ראיתי אויל משריש וָאֶקוֹב נוהו פתאם4 (שם ה ב) — ובתו"מ: יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ואין קובו אלא קללה שנא' לא קבה אל (ר' אלעזר, סוטה מא:) — ואמר הפיטן: דלו עיני למרום, קראתיך אויבי לקוב, הכרת שם ושאר ומחה שם לרקוב (מנחם בר' מכיר, אדם בקום עלינו, סליח' תענ' אסתר). כי אל צוה אור וקוב אותו כי ענה בחירי (שיחו נוראותיו, סדור ארם צובה, תשכה:). — ואמר המשורר: וגרש מחבו לאם האל קבו ושלף את חרבו וכלה הצרים (תלמידי מנחם, לגדור בתעודה, שעה"ש 6). שיתם אנושים מן גו וגורשו יקבם אל קוב (ראב"ע, אבות קדושים איגר 112). ואל תהי' כמו אישים אוילים אשר קובבים לשונאיהם ואוררים (מנחם לונזנו, דרך חיים).