°, פ"י, — כִּלָּה בְּקֶטֶב, השמיד, vernichten; anéantir; to annihilate: רוח סערה שקוטב וכורת הכל (רד"ק, ישע' כח ב). ונקראים (הרוחות) כן (קטב מרירי), שהם קוטבים וחוטבים האדם לשון קטבך שאול (ר' בנימין מוספיה, מוסף הערוך, ערך קטב). — ואמר הפיטן: נודדי ללחם ביתך מקטוב, תפתח ידך ישבעון טוב (ר' אליהו הזק', אזהרות, קובץ מע"י גאו' ב, 58). הפליא לקטוב שביעי על ימי קטוב (אברך אל, סדר רע"ג ב, לג:). חכמה הונבעה כמעיין אשל רטוב, חנות בשקט וסער קטב מלקטוב (מחז' ויטרי תצז). סרו מיושר ומעלו באל טוב, עוזר ועזור חשב לקטוב (אל מחוללם, קונט' הפיוט', 38). ומכיון שנגזר אתכם לקטוב, הנה שמוע מזבח טוב (אודך ה', סליח' שחר' צו"כ, מחז' איטל' ב, קה:). ויאמר האריה (שנפל ברשת והעכבר הטיף לו מוסר) והוא במרירות יקטב1, כל מה דעבדין מן שמיא לטב (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר מחב' ה, כ"י תימנ'). — ואמר המשורר: אבין כלי מות אשר יקטובו לחושקים (עמנו', מחב' ג, 20). ירעבו רשו כפירים יגיע נפשם קטוב ודורשי אל כגן רטוב שבעו לא יחסרו כל טוב (ר"י נג'ארה, פזמונ' פו, הוצ' מ"צ פרידלנדר).