°, ש"נ, — שה"פ מן א. קָטַם, פעֻלת הקוטם, שבירה, ביחוד ענף וכדו': אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימה קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה המחייב משום קוצר (רש"י, עירוב' לד:, ד"ה גזירה). מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח (הוא, ביצ' כג, ד"ה מאי שנא). דקטימה תיקון כלאחר יד הוא (אור זרוע לרי"צ, מוינה, הלכ' יו"ט, ס' שכב). שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימה קיסם וכו' שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור (מגיד משנה על הרמב"ם, שבת יב ב). קיסם שאינו אוכל בהמה אפילו ליטלו בלא קטימה ולחצות בו שיניו אסור (לבוש, או"ח תקיט ד). — ומצבו של הענף או העלה הנקטם: ולפיכך יש להחמיר ולפסול בקטימת עליו (של ההדס), אלא שיש אומרים שאינו נפסל בקטימת עליו האמצעיים שלו בלבד אלא שנקטמו רוב עלין שלו וכו' ולפיכך יש לפסול בקטימת ראשו בכל שהוא (ר"נ על הרי"ף סוכ' ראש פרק ג, ד"ה נקטם).