*, פ"י, — שָׂם קְטָם, אבק או אפר על דבר: מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין1 אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ראש השנה (שביע' ב ד). מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד, הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו והקוטם2 עד שיקטום כל צרכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה אפי' לא קטם כל צרכו וכו' קטמה ונתלבת מהו וכו' (ירוש' שבת ג א). — בינ' פָעוּ', קָטוּם: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין לה עד שתהא גרופה וקטומה, גחלים שעממו או שהדליקו עליהן נעורת של פשתן הרי הן כקטומות, שתי כירים המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה, מקיימין על גבי גרופה וקטומה ואין מקיימין על גבי שאינה גרופה ושאינה קטומה (תוספת' שם ב(ג) א-ג). תבשיל שנתבשל כל צורכו מותר לשהותו על גבי כירה שאינה קטומה (ר' בון בר כהנא בשם רבנן, ירוש' שם א ט). חמין שהוחמו כל צורכן מותר להחזירן על גבי כירה שאינה קטומה (בשם ר' שמעון בר', שם שם). כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום (בבלי שם לז.). — ואמר הפיטן: רכבי ישראל ופרשיו ואביריו נמלקים כעופות וכחטאת ועולות נשרפות העורות והגופות ואפרן קטומות וגרופות (אנא יי' נוקם, מענה לשון).
1 [פי' מהר"י בן מלכי צדק: וקוטמין אותן, פי' באפר כדי שלא ייבשו מלשון אפר וקטם, ויש אומרים חותכין את הגופות היבישין מן האילן, ע"כ, כלו' מן א. קָטַם. וכעין זה ר"ש. והרמב"ם הביא רק את הפרוש השני: וקוטמין, הוא לכרות קצתם כשיצטרך לזה.]
2 [שם אפר על הגחלים כדי לצננן.]