1, פ"י, קָלָם, קָלוּי, — להט באש, הבהב, rösten; griller; to grill, toast:  בינ' פָעוּ, קָלוּי, דבר שקָלוּ אותו באש, ביחוד תבואה, כמו קָלִי:  אביב קָלוּי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך (ויקר' ב יד).  ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וְקָלוּי (יהוש' ה יא). — וְקָלָה בני אדם, שרף אותם: ישמך יי' כצדקיהו וכאחב אשר קָלָם מלך בבל באש (ירמ' כט כב). — ובתו"מ: אלו נאמר אביב קלוי גרש הדבר שקול, אפשר יקלנו גרש, כשהוא אומר אומר אביב קלוי באש גרש תלמוד לומר באש, הפסיק הענין ויקלנו אביב (ספרא וייס, ויקרא נדבה פרשה יג). באש תשרף, תשרף לרבות כל שריפות הבאות מן האש וכ"ש אש עצמה, ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה וכו' (פסח' עה.). איני יודע אם אביב קלוי אם גרש קלוי (מנח' סו:). —  ובסהמ"א: שהיה הנאפה בה (במחבת) קלוי מאד מפני שלא היתה עמוקה והאש שולטת בה (רד"ק, שרשים, חבה). —  ואמר הפיטן: שאו מנחה סלת ומאפה ומחבת ומרחשת וגרש קלוי אש (רסע"ג, אזהרות, סדור רסע"ג, קצד). —  ואמר המשורר: וימאן לב רציף צירים גם אש פרוד אותו קולה (רמב"ע, במה אודה, דיואן קד, בודל'; שם, ברודי קד).  וגדודי עוני באורם קלוני וצלוני (ר"י חריזי, תחכ' יד, 151).

— נִפע', נִקְלָה, בינ' נִקְלֶה, עי' ב. קָלָה.

— הִפע', מִקְלֶה2, עי' מִקְלֶה.

— הָפע', מוקלה3, עי' מִקְלֶה.