קַלִּי
*, תה"פ, — קַלִּי קַלִּי1, מעט מעט, לאט לאט: היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו, דוקא רץ, אבל קלי קלי לא (ר' אדא בר אהבה, שבת קנג:). — ובסהמ"א: ולא יתן לה (לבהמתו) בידים אלא מעצמה תאכל מה שתרצה ואז לא חיישינן דילמ' ממעיט והבהמה קלי קלי אכלה (לבוש, או"ח שעב יט). — °וכת"ז, קַלִּי, ממין הקַלּוּת: כי השיבה היא קלה כשיבת הברק ויותר עד שאין לשער, אלא שלא מצא דמיון קלי יותר מזה (רד"ק, פרוש מרכבה, בסוף פרושו ליחזק')
1 [במקום קַלִּיל קַלִּיל, כנראה במבטא יוד במקום למד אחר תנועת חירק. ונמצא גם בשמוש ארמי: כי מסגי קלי קלי (עירוב' נא.).]