קְלִיָּה
*, קלייה, ש"נ, — שה"פ מן א. קָלָה, פּעֻלת הקוֹלֶה: היו מהבהבין אותה באור כדי לקיים בו מצות קלייה1 (תוספת' מנח' י כד). — ובסהמ"א: מוללין מלילות ביו"ט להיות רכות ומתקיימות סמוך לקלייתן באור (ס' הישר לר"ת חלק שו"ת צז). — °וכמו קָלִי: שיהא הזג של קליה2 מלא בגרעין שיהא הגרעין מבושל כל צורכו (רש"י, מנח' סו:, ד"ה כר מלח).
1 [כך צוק"מ; בדפוס' ובמשנה: קלי, עי' קָלִי, ובספרא: קלוי.]
2 [נוצר מצורת מ"ר קליות, המשמש בתו"מ במ"ר של קָלִי.]