קַלִּיל
* 1, ת"ז, — קל, מעט: ויצבט לה קלי, קליל זעיר, בשתי אצבעותיו (מד"ר רות, פרשה ה). — ואמר המליץ: לפיכך העשן והעננים והקיטורים העולים וצפים באויר הכבד שלנו אין בהם כח לעלות לאויר הקליל הזה לפי שהם כבדים הימנו (מנחם לפין, אגרות חכמה, מודע לבינה, סוף אג' ו).
1 [עפ"י הארמ'. ובבבלי (מנח' סו:) נאמר אין לשון קלי אלא דבר קליל; נ"א: דבר אחד קליל, ד"א קליל, עי' ד"ס. ואמנם מבאר שם רש"י קליל בענין נחשת קלל, והוא רחוק, ואולי הכונה דבר אחד קליל, כדרוש על המלה קלי. וכך בא קלי קלי במקום קליל קליל, וצ"ע.]