קְלִישָׁה
°, ש"נ, — שה"פ מן קָלַשׁ, א) תכונת הדבר הדק והקלוש: בר חוליא הוא קלישת הקנה מן הצדדין ומתחתיה וכו' (רבינו שלמה, שבלי הלקט טרפות סי' ג). — ב) מעשה הקולש, העושה דבר דק וקלוש: אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה, מפרש ר"י חמתה מרובה מצילתה ע"י שיבא הרוח ויפזר עד שתהא חמתה מרובה מצילתה דאי ע"י קלישה לחודה היכי מכשר לה בלישנא בתרא (תוס' ערוב' ג., ד"ה אי). ועוד נוכל לומר דאי קלשת לי' הוי חמתה מרובה ע"י קלישה לחוד (שם שם) 1.
1 [בתוס' ברכ' לח., ד"ה ושוין נאמר: ובקלישה מיירי מדקתני ובוחשין ולא קתני לשון גבול וכו'. אך כאן הכונה במילה קלישה לתאר בארמ' במשמ' רכה שנזכר לפני זה בגמרא: הא בעבה הא ברכה. וכן הובא להלן בתוס' ד"ה והא: וכהאי גוונא פסק בה"ג והלכתא שתיתא עבה מברך בורא מיני מזונות, קלישתא מברך שהכל.]