1, פ"י, — קשט ושפר וכדו' schmücken; orner; to adorn: ואת כל קירות הבית מסב קָלַע פתוחי מקלעות כרובים ותמרת ופטורי צצים (מ"א ו כט). ושתי דלתות עצי שמן וקָלַע עליהם מקלעות כרובים ותמרת ופטורי צצים (שם שם לב). — ובתו"מ, במשמ' קשט וסדר השערות במקלעות, flechten; tresser; to plait: בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין, קרען והוציא את אימוריהן, נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח, קלען במקלעות2 והוציאן לבית השריפה (יומא ו ז).שום בעל בכי טמא מפני שמרבצין עליו במים ואחר כך קולעין אותו (מילפתא בן קוינא, תוספת' מכשיר' ג ג). ויבן יי' את הצלע, מלמד שקלעה3  הקב"ה לחוה והביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא (ר"ש בן מנסיא, ברכ' סא.). קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס (ת"ר, סוכה לב:), שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו (ר' יוחנן, שבת סד.). היא (הסוטה) קלעה4 לו שערה לפיכך כהן סותר את שערה (רבי, סוטה ט.). ונשליכה ממנו עבותימו, אלו שלש מצות שהן קולעין בהן, כגון סוכה ולולב, שהן נקראו עבות (מדרש תהלים ב ה). — ובסהמ"א: בת צידעא וכו' פי' כשהאשה קולעת שערה כולן משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה וכו' וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו וכו' (ערוך ערך בת צידעא). ותקלע (יהודית) את קלעות שערותיה ותשם כתר מלכות על ראשה וכו' (מעשה יהודית, ביהמ"ד ילינק ב, 17). לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' ואם הם קלועות בשערה מותר (הלבוש, או"ח שג א). — ובהשאלה, °נר קלוע: (נר) קלוע נחשב לאבוקה (שם שם תלג ב). — °עלים קלועים, מסֻדרים לסרוגין: ויש עלים קלועים, כלומר הם עולים בד בבד כמין קליעה, ועושים כמין שלשלת סביב הקנה (א.י. איינהארן, תורת עבודת האדמה, 13). משפחת הקלועים, ארבעת נצי הכותרת פרודים וערוכים כמין קליעה (שם, 23). — ואמר הפיטן: עת יוציא אמורים נרצה ונותן במגס ומקטיר בעתו, עוד קלעם והוציאם חוצה כי יי' אתו (ראב"ע, אזכירה סדר, איגר 233).

— פִע', °קִלּע, כמו קל: אתי לי מרים מגדלא נשייא, הרוג את מרים המקלעת שיער הנשים (רש"י, חגי' ד:). בת גאדיל כלילי דינאי, בת מי שמקלע עטרות דינאי המלך (רשב"ם, ב"ב קלג:).5

— הִפ', הִקְלִיעַ, כמו קל, ואמר הפיטן: עקלתון נושף קלע, ופיתום מכשף נצלע, ערב שלשול בהקלע6, יונתי בחגוי הסלע (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א' פסח). יוקש למישור ועון וחטא להקליע, יקר לזלזל בכל תושיה להגליע (הוא, אורח צדקה, סליח' מנח' יוה"כ). הקליע ביצירת ששת, החי ככילה בלי אששת (אשישת שלוחתו, קונט' הפיוט', 4).