1, פיו"ע, קוֹלֵעַ, קֹלֵעַ, — קָלַע באבן על פלוני, זרק וירה בקלע, schleudern, schiessen; jeter, tirer; to fling, shoot: מכל העם הזה שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קֹלֵעַ באבן אל השערה ולא יחטא (שפט' כו יו). — ובהשאלה, קלע את יושבי הארץ, השליך וזרק אותם: הנני קוֹלֵעַ את יושבי הארץ בפעם הזאת והצרתי להם למען ימצאו (ירמ' י יח). — ובסהמ"א: ועל נפשות הרשעים אמור וכו' והמשילה לאבן הקלע שהוא עולה למעלה כפי כח הקולע, וכשתגיע לתכלית כח הקולע תשוב למטה בטבעה (דברי חפץ, 25). — ואמר המשורר: בכל חטא יתגלע ואותי בכף קולע לא השיב ידו מבלע (רשב"ג, שטר עלי, ביאליק-רבניצקי ב, 91). לבי באימת אהבה גוע, כי הזמן אבני נדד קלע (הוא, לבי באימת, ברודי, 22). נפך עלי שהם ביד קלע ואם טורים כמר על הכפר הורדו (רמב"ע, פתו ימי, ברודי, מא). למען הוא בעת יקלע קלעיו לאיש לא יחטיא אל שערתו (ר"י חריזי?, הענק רח). — ונוהג בדבור קָלַע אל המטרה, במשמ' קלע ולא החטיא, ואף בהשאלה במשמ' כִּוֵּן אל האמת, treffen; atteindre; to hit: — בינ' פעו' קָלוּעַ, ואמר הפיטן צמותי צלמות עד תציף, קלועי קצאות עד הקרב (ינאי, קרוב' במד', זולאי, קצג).

— פִע', יְקַלַּע, יְקַלְּעֶנָּה, — כמו קל: וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן וַיְקַלַּע ויך את הפלשתי אל מצחו (ש"א יז מט). והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך ואת נפש אויביך יְקַלְּעֶנָּה בתוך כף הקלע (שם כה כט). — ובתו"מ: מה כדור זה מקלעין בה בידים ואינה נופלת כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' (מד"ר קהל' סדרא תליתאה, דברי חכמים כדרבנות). — ובסהמ"א: והיתה נבלתה למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ, למה לפי שעשה כמעשיהם ועוד יותר נפשו יקלע בגיהינם (ספר חסידים התתתשנז, 478). וכאשר משם נסענו ראינו אנשים בחטאתם נמקים וכו' פעם על העץ יוקיעום וכו' ופעם בכף הקלע יקלעום (עמנואל, מחברת כח, 227). אלה כרעו ואלה שחו להנצל מחבלי המות אשר הרוסים מקלעים לראשיהם (רמא"ג, הצרפתים ברוסיא, 52). — ואמר הפיטן: פילגתם השויתם, ציממתם משובתם קילעתם ישיבתם, רדפתם שלותם (ינאי, ארץ אשר, קרוב' בראש', זולאי, יא). קיר קירקרתה, קינם קילעתה (הוא, אחדים אחודים, שם שם, טו). לא ריחקתם כרעתם, לא קילעתם כקשייהם (הוא, לא תיעבתם, קרוב' במד', שם, ריז). עד יקלע אבן ויכה צלם (הוא, קרוב' דבר', שם, רלג). אנכי קונך מי יקלעך, אנכי רובצך מי ירדפך (אנכי אומנך, קרוב' לשבעה דנחמתא, שם, שיח). לאיד הכינו צלע, נטוש מדני גלע, בשר קדש קלע, מעם משול תולע (שלמה הבבלי, אין צור, זולת שבת א חנכה). אויל המתעה מרגיז ומחטיא, בלעהו קלעהו ועוד בל יסטיא (שמעון בר יצחק, אויל המתעה, סליח' ער"ה). קלע ובלע פני הלוט הלוט ריבי עם באשמנים לעלוט (הוא, אתה האל, סליח' תענ' אסתר). עוז תושיה מלגלע, סביב הגבלו בצלע, עמדה במישור מלקלע, יונתי בחגוי הסלע (הוא, אהוביך, יוצ' שבת חוה"מ פסח). קבץ כעמיר שרי אוילים, קלע נפשותם חפצו להשלים (הוא, ויושע שושני, יוצ' ז פסח). עזים שת כסלע, ראשי תנינים לקלע, עלות פדויה לצלע, יונתי בחגוי הסלע (משלם ברבי קלונימוס, אפיק רנן, יוצ' ב פסח). ופה קטיגור כמתעלג יכביד ולא ילשיני, ולשונו גם יפלג במצול יקלע מלשני (בת עמי, בנימן בן אברהם מהענוים, סליח' מנח' צום כפור, מחז' איטל' ב, קמז:). — ואמר המשורר: הנה לרגלה נלכדה רגלי בפח גרות כתוא מכמר והתגלעתי, ולמענה באתי בכור עני ואת נפשי בקלע הנדד קלעתי (רמב"ע, פתאם יצרי, ברודי, קעד). למען הוא בעת יקלע קלעיו לאיש לא יחטיא אל שערתו (ר"י חריזי?, הענק אות ס, ס' היובל להרכבי).

— פֻע', °קֻלַּע, שקִלעו אותו, הטרף ממקום למקום, verschlagen werden; être dérivé; to cast a drift, ואמר הפיטן: גורשנו מנחלת בחירות, רוחקנו מאחוזת מגורות, דכאונו בארבע עברות,קולענו בם להזרות (רסע"ג, אפפונו, סליח' לתענית, סדור רסע"ג, שמב). עקלתון נושף קלע, ופיתום מכשף נצלע (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח). בכף קלע תקלע מהם נפש, אליך אל כאומן אשא את נפש (משלם בר קלונימוס, תמיד תתלונן, שחר' צום כפור, מחז' איטל' ב, פח.). קינים עשה להחבא מזעומים, קולעה אנייתן מימים ימים (הוא, אשוחח נפלאותיך, עבודה, Stud, Elbog, 127). קיום שטר כשברתי הלכתי קדורנית והשברתי, קלעתי ומלב נעברתי כמעט שעברתי (שבתי בן משה, אנעים חדושי, יוצ' א פסח, מחז' איטל' א, קד.). — ואמר המשורר: קרן סעדיה תגודע וחכמתו תבולע, אשר בתשובתו על ענן התגלע, ובבעלי מקרא מלתעותיו יולע, עתה נפשו בכף הקלע תקולע (סלמון בן ירוחים, מלחמות ה' יג, דודזון, 105).