1, ש"ז, קָמַי, קָמָיו, קָמֶיךָ, קָמֵינוּ, קָמֵיהֶם, — הקם על אדם לרעה, אויב, Feind; ennemi; enemy: וברב גאונך תהרס קָמֶיךָ (שמות יה ז). וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בְּקָמֵיהֶם (שם לב כה). מחץ מתנים קָמָיו ומשנאיו מן יקומון (דבר' לג יא). תכריע קָמַי תחתני2 ואיבי תתה לי ערף משנאי ואצמיתם (ש"ב כב מ-מא). ומוציאי מאיבי וּמִקָּמַי3 תרוממני (שם שם מט). בך צרינו ננגח בשמך נבוס קָמֵינוּ (תהל' מד ו). אל תשבח קול צרריך שאון קָמֶיךָ עלה תמיד (שם עד כג). שמעת חרפתם יי' וכו' שפתי קָמַי והגיונם עלי כל היום (איכה ג סא-סב). — ולֵב קָמַי, כנוי, ככתיב בשיטת אתב"ש במקום (ארץ) כשדים, כמרכז אויבי ישראל4: הנני מעיר על בבל ואל ישבי לב קָמָי רוח משחית (ירמ' נא א). — ואמר בן סירא: נגד קמי הייתה לי (ב"ס גני' נא ב). — ואמר המשורר: צמותי קדקד מרוטי שער, חלצם בחסדך מכל צר וער, קמימו תשחית במהומה וגער, חטאת תמחל ומשגה ובער (יוסף בן אביתור, ארשת שפתי, סלוק, שעה"ש 13). בני דע כי כבר ברחה עדת קמים מאררת (ר"ש הנגיד, שלח יונה, שם 31). שלשתם אילותי וחילי עלי קמי וחרבי ותותחי ורמחי וצנתי (רשב"ג, ידידי שעו, ברודי, 28). ישישים בחזות הודו לפניו מירוא קמים, ומפחד גאונו כעבדים יקדו קמים (רמב"ע, תרשיש א, 25). חיש זולתך מי יושיע עמי ואם לא תך קמי איש אל יותר ממנו עד בקר (ראב"ע, אנושה ענושה, איגר 117). ותכלא רחמיך ותשגב קמיך ותשפוך עליהם את זעמיך (הוא, למי י"י, שם 171). יוסף נאסף אל עמיו ויהפך לב קמיו ויאמר פרעה לחכמיו הבה נתחכמה לו (הוא, מי כמוך אל, שם 229). זעקתי מפני תגרת קמיך, הקשיבה שועי ממכון שמיך (הוא, ובכן י"י, שם 252). אויבים וקמים נצחו גם רצחו (ר"ש שבזי, לבי לחכמה, שיר תימן, 198).