*, קל לא נמצא.

— פִע', *קִנַּח, — שפשף ונקה, מרח ונקה, בעקר שלא במים, reinigen, abwischen; nettoyer; to clean off, את פיו: תניא, בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל אומרים מדיח, מאי מקנח ומאי מדיח, אילימא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי מקנח, אלא הא דאמר ר' זירא אין קינוח פה אלא בפת, כמאן כב"ש וכו' (חול' קד:-קה.). — ואת פניו, ידיו ורגליו: מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן (ב"ש, ברכ' ח ג). גמר מלהזות קנח את ידו בגופה של פרה (פרה ג ט). לא תקנח אשה פניה בבגד שיש בו שרק (ר' אליעזר, תוספת' שבת ט יג). צרור המקורזל כזית וכו' נוטלו ומקנח בו את רגלו (ר' יוסי, שם שם יג יז). ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה וכו' (בשם ריב"ל, ירו' יומא ח א). מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית (ברכ' טו.). הא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך, מטפחת היה לו בערב יום הכיפורים ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו (זעירא בר חמא לרב יוסף בן ריב"ל, יומא עח.). לכלה שהיתה עומדת בתוך חופתה ונתפחמו ידיה, אם מקנחת היא אותן בכותל מתפחם וידיה אין מתנקות וכו' ואם מקנחת היא בשערה, שערה הוא מתנאה וידיה מתנקות (ר' הושעיא, מד"ר דבר' א). — ואת ראשו ושאר אברי גופו: רחץ ויצא והביאו לו את המפה מקנח את ראשו ואחר כך מקנח את כל האברים (ד"א י). ובשפלות ידים, על ידי שהאדם הזה משתפל לקנח גופו כראוי יעלה גופו חטטין (מד"ר ויקר' יט). — ובמשמ' שפשף וחכך, בפרט לצרך רפואה: הרוצה שיחממנו (את החולה) יקנחנו בסדינו (ר' יוחנן, שבת ק':). — וקנח דבר מגופו: טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל (אביי או רב יהודה, שבת קמא.). בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש תפשו את הבחורים וכפתו ידיהן לאחוריהן והיו בוכין והיו הדמעות יורדות על לחייהן ולא היו יכולין לקנחן (מד"ר איכה, ודמעותיה על לחיה). — והאשה הבודקת את עצמה: אף משהגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן (את הקטנות) אלא סכות ומקנחות  מבחוץ והן נבדקות מאליהן (ר' יהודה, תוספת' נדה ה ד). היותיאוס לקינוח אמרו ואין היותיאוס לבדיקה, רב הונא אמר כדי שתקנח פי הבית מבחוץ וכו' (ירוש' שם ב ב). באותה שעה קינחה בת שבע בי"ג מפות (רבי, סנה' כב.). — וביחד קנח את גופו אחר עשיית צרכיו: נכנס (יהודי אחד)1 וקינח עצמו בחוטמו של פעור (ספרי במד' קלא). חרס כל שהוא אסור לקנח בו (ר' חייא, ירוש' שבת ח ו). צרור שקינח בו חבירו ומים שאין בהן מ' סאה אסור לקנח בהן (ר' יוסי בן יוסי, שם שם). מים שליקלק בהן כלב אסור לקנח בהן (ר' חנניא בשם ר' מנא, שם שם). אין מקנחין לא בפי הכלב ולא בפני הכלב ולא במים שליקלק בהן כלב ולא במים שאין בהם מ' סאה (שם שם). ה' דברים נאמרו בקלומית של קנה, און שוחטין בה וכו' ואין מקנחין בה וכו' (ר"י בי ר' בון בשם רב הונא, שם שם). אי זהו קטן, רבית ר' ינאי אמרו, כל שהוא צריך לאמו שתקנחנו2 (שם סוכה ב ט). עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות, האוכל עלי קנים וכו' והמקנח בסיד ובחרסית והמקנח בצרור שקנח בו חברו וכו' (ברכ' נה.). פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא וכו' ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל (ר' עקיבא, שם סב.). המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונות נושרות (שם פב.). — וקנח את הצואה: עומד הוא אדם על הצואה ומתפלל ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בצואה, ישב ולא קינח אסור (ר' הונא, ירוש' חלה ב ד). משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך, תבא אמור ותקנח את הצואה (ר' איבו, מד"ר במד' יט). — ואת הכר: מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות, היתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט (שבת כא ב). — ואת השלחן: ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו (מן השלחן בשבת) ואם לאו אין מקנחין בו (שם שם ג). מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב השועל ובמפה של קוצים ובשיער של שועית ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה כדרך שעושה בחול (תוספת' שם טז ח). — ואת הקערה: ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה (ד"א ט). — ואת המדות: הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש וכו' החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל (ב"ב ה י). חנוני מקנח מידותיו של שמן פעם אחת בשבת ושל יין משתיעשה שיליא (תוספת' שם ה ז). — ואת הרחים: פחות משלשה של שלשה שהתקינו לפוק בו את המרחץ, לנער בו את הקדרה, לקנח בו הרחים, בין מוכן בין שאינו מוכן טמא (כלים כח ב). — ואת הנרות: ר"א אומר לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת, למאי חזיא, אמר אביי, שמחטטין בה את הפתילות ומקנחין הנרות (שבת צ.). כיצד עושה, מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהן שמן ומדליקן (מנח' פח:). —  ואת הקולמוס: התורה שנתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וכו' ועם שכותב קינח את הקולמוס בשערו ומשם נטל זיו הפנים (ר"ל, מד"ר דבר', ג). — ואת החרב: אמר לו (דוד למלאך המשחית בשעת המגפה) רב נפל מישראל, מה עשה המלאך, לקח את חרבו וקנחו בטלית של דוד (ר' שמעון, פדר"א מג). — ואת הפֵרות: פגי וכו' שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מקנחין אתו (תוספת' שביע' א ח). בראשונה היו הבכרות של קשואין ושל דלועין שבצפורי טמאות מפני שמקנחין אותו בספוג בשעה שעוקרין אותן וכו' (ר' יוסי, שם מכישר' ג ה). — ואת המכה והאספלנית: מגלה מקצת איספלנית מיכן ומקנח המכה מיכן וכו' אבל לא יקנח את האיספלנית שלא יבוא לידי מירוח (ירוש' ערוב' י יא). —  ובסהמ"א: מי שראה קרי בזמן הזה ביוה"כ אם לח הוא מקנח במפה ודיו (רמב"ם, שביתת עשור ג ג).

—  הִתפ', *הִתְקַנֵּח. —  קֻנַּח, או קִנֵּח את עצמו: הכל מודים היכא דאיתיה לדם מתחילה ועד סוף וכו' כי פליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן רב פפא, חול' לו.. —  ובסהמ"א: אם יש עליה עד מותר, פי' גאון כגון סמרטוט או פקולין וכו' אעפ"י שנתקנח בה כבר הרי הוא מותר לטלטלה ולהתקנח בה, פ"א, אם יש עליה עד שניכר שכבר נתקנח בה, מותר להתקנח בה בשבת ערוך ערך עד. ונסתפג, מתעטף באלונטית של בגד לספוג מים שעל בשרו ונסתפג ונתקנח רש"י, יומא לא:. כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאכלו בכותח תוס', פסח' ל.. אפילו נתקנח הדם קודם שיתן השמן על בהונות יצא רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.

—  פֻע', *קֻנַּח. בינ' מְֻקנָּח, —  שקִנְּחוּ אותו: וקערות מקונחות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת שמשתמשין בה חלב וכו' הכל אסור סמ"ג, מצות לא תעשה קמא. אינו מדבר בנקיות הכלים אם מסתמא מקונחים הם וכו' מורפורגו, שמש צדקה א מז, צד..