* 1, ש"נ, — קנה קטן, ענף דק וריק שבצמח: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנין שבישראל (רבי שמעון בן לקיש, חול' צב.). — וקנוקנות שבגיד הנשה: גיד הנשה מחֹטט אחריו בכל מקום שהוא ושמנו מותר וכו' אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו (שם צב:). — ובסהמ"א: שהאילן אינו עושה פרי נאה ומשובח אלא קנוקנות עד שכורתין את ערלתו (ר"י ברצלוני, יצירה, 132). והיא (הריאה) מליאה צנורות וקנוקנות כדי שתקבל רוח גדול ואז תרחף ותנשב היטב על הלב (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד). ויש שעלים אחדים מהם משתנים מברייתם ונעשים לקנוקנות (ראַנקע), המלפפים את הקנים והדוקרנים שנוטעים אצלם, כגון האפונה (ערבזע), אצל הגפן משתנים סריגים שלמים לקנוקנות, המשמשים להדלות את הגפן על עצים או על גופים אחרים (א.י. אינהורן, תורת עבודת האדמה, 11). — ואמר הפיטן: מסכה זרה בעבדם לפנים נמסרו להתז קנוקנות וגפנים (שמעון בר יצחק, אתה האל, סליח' תענית אסתר).
1 [צורת הכפלה מן קָנֶה, כגון מטוטלת, פטוטרת, שפופרת מן מְטִיל, פִּטּוּר, שופר וכדו'. ובכ"י מתימן מדרש הגדול, מקץ בא במקום זה אף הכתיב קנוקלת בהשתנות ההגאים במבטא. אך יש מפרש קנוקנות: סופי ענבים שהם ענבים קשים (רגמ"ה, חול' צב.) ע"פ ענין הדרשה, ואינו נראה. ובערוך ערך זנב נאמר: זנב האשכול שריקנה, פי' קנוקנה א' של אשכול והיא עוללה, האשכול עשוי כולו קנוקנות וכל אחד מלא ענבים, ע"כ. אך אולי ט"ס היא במקום קנוקנת.]