*, קֹפֶה, קיפה, קופה1, ש"ז,— כמו קִפּוּי, מה שקפה ממשקאות ומתבשילים בשולי הכלים: הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה2 (נדר' ו ו). השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור, מן הרוטב, מן הקיפה, מן האלל, מן העצמות, מן הגידים, מן הטלפים, מן הקרנים וכו' כשר (זבח' ג ד). העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והטלאים מצטרפין לטמא טמאת אוכלים (חול' ט א, טהר' א ד). בשר הקדש שקרם עליו הקפה, נגע טבול יום בקפה, חתיכות מותרות (טבו"י ב ה). (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה, מן הקיפה מותר ברוטב (תוספת' נדר' ג ב). בשר הקדש שקרם עליו הקיפה, הא שאר כל הקיפה חיבור ואין צריך לחתכו (ירוש' חלה ד א). כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות (חול' צז:). חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות (רבה בר בר חנה, שם ק.). מאי קיפה, אמר רבא פירמא (שם קכ.)3.
1 [בכתיב המקורות מתחלפות הנוסחאות קפה, קיפה, קופה ללא הבדל במשמ', ואי אפשר להפריד ביניהן, על כל פנים צורת ש"ז סגלי לפנינו, כמו קֹפֶא או קֵפֶא, ולא קִיפה או קִפָּה בנקוד בכמה מלונים.]
2 בקטע כ"י משנ' מנק' גני' ביה"מ שכטר: וּבַקּוֹפֶה. ובכ"י זה בכלל אינו משתמש בסגול אלא בקצת מקומות.
3 [הרמב"ם כלים ז א. כותב: כלי עור מאימתי מקבלין טומאה, התורמל וכיוצא בו משיחסום שפתותיו ויכרות הקופין הקטנים היוצאין ע"ג העור. ותנחום, שלפניו היתה גרסה זו, כותב (בערך קוף): יכרות הקופים הקטנים היוצאים על גב העור, אטראף קשור אלגלד או כ'יוט ושער עליה באלזג'ב, ע"כ. ובעבר': קצות קלפות העור או חוטיים ושער שעליו כנוציות, ע"כ . ואולי ט"ס היא במקום קוצים.]