* 1, פ"י, — הכה, schlagen; frapper; to beat, קָפְחָה החמה (את האדם) על ראשו: שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר (ר' מנא, ירוש' יבמ' טו ב). ותקצר נפש העם בדרך, שהיתה השמש קופחת עליהם (ר' לוי, מד"ר במד' א). למה אנו דומין, לבן מלכים שיצא למדברה של עיר וקפחתו חמה על ראשו ונתכרכמו פניו (שם שה"ש, אל תראוני). אי מה החמה קופחת אף ישראל כן, תלמוד לומר יפה כלבנה (שם שם, מי זאת הנשקפה). אי מה השמש קופחת אף הקב"ה כן, תלמוד לומר מגן (מ"ר תהל' א). — וקפח איש את רעהו, איש לרעהו, הכה אותו: אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, קופחת זו לזו וזו לזו (מד"ר בראש' סז.). קפחתה2 (שרה את הגר) בקורדיקון על פניה (ילק' שמע' בראש' עט). — °קָפַח השמן את ריח הבשמים, קלט אותו מהם: וכל דבר המעורב בחברו עד שזה קופח מזה או טעם או ריח קרוי מרקחת (רש"י, שמו' ל כה). —  ובמשמ' הזיק, beeinträchtigen; faire tort à ; to injure, wrong: ובינ' פָעו', °קָפוּחַ, שקפחו אותו: בא זה נוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות מש"פ מה שאין יכול לוציא ממנו בדין עד שהיו נוטלין את הקופה כולה והיה חוזר קפוח לתוך ביתו (והזהיר, שמות, מו:). — °ושָׂכָר קָפוּחַ, שכר שקפחוהו, עשקו אותו, ואמר הפיטן: פעל בם תפוח שכר לא קפוח פקוד דר טפוח (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח). פעלת שכר קפוח טפלתי כנאד נפוח פלצתי בשאת וספוח (שמעון בר יצחק, אהוביך, יוצ' שבת חוה"מ פסח). 

 — פִע', *קִפַּח, —  כמו קל, קִפַּח על ראשו, קִפַּח את שוקיו וכדו': ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידן לקפח את שוקיו (סוט' ח ו). המסמא את עינו והמצבה את כריסו והמקפח3 את שוקיו אין נפטר מן העולם עד שיחלה כך (תוספת' פאה ד יד). היה ר' יהושע מתירא שמא יקפחנו (שמעון בן אנטיפטרס) על שוקיו (דא"ר ו). קיפח4 (הקב"ה) על ראשו של נמרוד ואמר זה המרידן עלי (ר' סימון, מד"ר בראש' כג). אמר להם פרעה צאו וקפחו שוקיהם של אלו (פסיק' ר"כ, ויהי בחצי הלילה, בובר, סה.). — וקִפֵּחַ את האיש, הכהו, הביא עליו פרענות: איפשר שהיה מכבד את בוראו במים5, והוא מקפחו במים6 (ר' פינחס בן יאיר, ירוש' דמאי א ג). —  ובמשמ' שדד וגזל: אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב (ספרא ויס, קדושים פרשה ב). צפה הקב"ה שסוף זה (סורר ומורה) עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח  את הבריות7 והורג את הנפשות (ירוש' סנה' ח ז). קפחת את הרועה (ר' יוסי אל ר' יהודה שלקח את ככר הלחם של הרועה, יומ' פג:). אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה (ר' יהודה אל ר' יוסי, שם שם). מה עשה המלך, הושיב בו כוסטריינים בשביל לשמרו שלא יקפחו (הגיָסות) לעוברים ושבים (ר' לוי, מד"ר שה"ש, אל גנת אגוז). לשליח של מלך שהלך לגבות את העיר, משגבה אותה מצאו עירוני אחד בדרך, קיפחו ונטל את כליו ואת המוגבה שהיתה בידו (תנחו' בובר, אמור כו). כשהלכתי לגבות את עיר פלוני עמד עלי וקיפחני ונטל ל מה שהיה בידי (שם שם). ראה כמה קיפח לוט הרשע את אברהם הצדיק (פסיק' רב', ביום השמיני י.). כל מי שהו נוטל לולב גזול למה הוא דומה, לליסטים שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח את העוברים ואת השבים (פסיק' ר"כ, ולקחתם לכם, בובר, קפב.). במקום שקיפח הליסטים שם צולבין אותו, מן ירושלים קפחו ושבו לפיכך צלבו בירושלים (שם, פסקא אחריתא דסוכות, קפז.). — וקִפַּח את התמונה, הפסל, שבר אותו: משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה וכו' (מדרש שמות ל). — וקִפַּח את שכר הפועל, לא נתן לו שכרו משלם, עשק אותו, ובהשאלה על האלהים: אמר הקב"ה למצרים אתם צדקתם עליכם את הדין, אף אני לא אקפח לכם שכרכם ואתן לכם מקום קבורה (מכי', מסכ' שירתא ט). לכלב תשליכון אותו וכו' ללמדך שאין הקב"ה מקפח  שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא תן לו שכרו, והלא דברים ק"ו ומה אם חיה כך אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו (שם, משפטים כ). ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו (ספרי במדברר קנז). שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה (ר' יוחנן, נזיר כג:). בכל מקום שאדם יגע ונתן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו וכו' ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שנבנה וכו' ולא קיפח הקב"ה שכרו אלא הכתיבו על שמו מזמור שיר חנכת הבית לדוד (מד"ר במד' יב). אחר דברי תורה איללת, חייך שאין אני מקפח שכרך, הריני משרה עליך רוח הקדש (שם שה"ש, שיר השירים). אם אתה מחפש על דברי תורה במטמונים הללו אין הקב"ה מקפח שכרך (ר' פינחס בן יאיר, שם שם).  ואתם רבותינו גדולי התורה, מי שנצטער בכם עשרה מיל וכו' כדי לשמוע דברי תורה, על אחת כמה וכמה שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרכם בזה ובבא (ר' יהודה, שם, סמכוני). שכן מצינו חנה שנתייחדה עם בעלה בקדושה לא קיפח הקב"ה שכרה אלא נתן לה בן צדיק כמשה (תנחו' בובר, נשא יג). —  ובהשאלה קפח את פלוני בדברים, בהלכות וכדו', הציק לו בדברים, נצח אותו בוכוח: קפחתה את נתן הבבלי (ירוש' כתוב' ד יב). אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו והוא מתלמידי שמאי והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות (ר' דוסא בן הרכינס, יבמ' טז.). שקנתרנין הן (תלמידי רבי מאיר) ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין ( ר' יהודה, נזיר מט:). לא הנחתו (מיכל את דוד) ליכנס לתוך הבית אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים (מד"ר במד' ד). אם אני (קרח) משיבו (את משה) יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי (שם שם יח). — ובמשמ' נטל והסיר: וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת הרי זו מביא משלה (ספרי במד' ח). שורין את העקרין במים ומציף עליו שמן וקולט את הריח וקפחו (ר' יוסי, הור' יא:). הביאו העיקרין ושלקום במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקיפחו (הוא, כרית' ה.). — ובמשמ' הפסיד8, קִפֵּח האדם את פרנסתו: אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס לא בצער אלא שהרעותי מעשי וקפחתי9 את פרנסתי (קידוש' ד יד). — וקִפַּח את פלוני, הפסיד אותו, כמו קבר אותו, ראה במותו, מת פלוני בחייו: שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח ארבעה מלכים בימיו (ר' יוחנן, פסח' פז:). —  ובשבועה, אֲקַפֵחַ את בני אם לא היה כך וכך וכדו': אקפח את בני שזו הלכה מקופחת ששמע השומע וטעה (ר' טרפון, אהל טז א). אקפח את בניי שאם יבאו לידי (ספרי מינים) שאני שורפן הן ואזכרותיהן (הוא, תוספת' שבת יג ה). אקפח את בני אם אין הלכה בידי מרבן גמליאל (הוא, שם חגי' ג לו). עקיבא, עד מתי אתה מגבב ומביאו עלי, אקפח את בניי אם לא הפרש שמעתי בין קבלה לזריקה ואתה השויתה קבלה לזריקה (הוא, שם זבח' א ח). אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חגר ברגלו שהיה עומד ומריע בחצוצרות (הוא, ספרי במד' עה). אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל, אני שראיתי את המעשה ושכחתי ואתה דורש ומסכים על השמועה (הוא, ירוש' מגי' א יב). — ובקצור קִפַּח את בניו, נוהג היה להשבע אקפח את בני: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו (רבי על ר' טרפון, ב"מ פה.). — ובסה"מ: כלום יכולין הלסטין לקפחה (את התורה) מלבו (והזהיר, שמות, עז.). אם נוטל סחורה פעמים שהוא משתכר ופעמים שהוא מפסיד, פעמים שמתקיים בידו ופעמים שמקפחין אותו, אבל התורה הזאת אינה כן, אלא למד מזה פרק אחד ומזה מסכתא אחת וכו' ואין אדם מקפחו (שם שם). בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו וכו' נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו (רש"י, במד' לא ח). כל דמי נעכר, קפחת את רגלי (הוא, שופט' יא לה). כל שכוונתו לשמים יהא בטוח ברחמי השם ואל יתירא שיהא אדם יכול לקפחו ממה שנגזר לו מלמעלה (המאירי ליומא ג, לח.). והיהודים אשר ברומא נתקבצו לשית עצות מה יעשו שלא יכנסו זרים בתוכם כי יקפחו פרנסתם (שבט יהודה, הנובר, 92). ואם הרעותי את מעשי וקפחתי אל באפך תוכיחני (אנא אדון העולמים, מענה לשון, 17). שאין הקב"ה ותרן ולא מקפח (פלא יועץ, נח). — ואמר הפיטן: קפחתו אז שנת תרדמה (יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, יוצ' שבת א חנכה). קולי ארים דרך בקשה מפני עקת אויב המרעישה, קפחתני חמת המציק המתקשה (אליך צורי, סליח' ער"ה). קִפַּח זכותו של אדם, עשק אותה, נוהג בדבור ובספרות.

— פֻע', בינ' *מְקֻפָּח, מְקֻפַּחַת, מקופחת, — שקפחו אותו: מנחת זכרון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אם אומר את כן לא נמצא' מידת הדין מקופחת, מה אם מדת הפורענות מעוטה הרי היא מזכרת, מידת הטובה מרובה על אחת כמה וכמה, אלא מנחת זכרון יש לה זכות, מזכרת עון אין לה זכות (ירוש' סוטה ג ד). — והלכה מְקֻפַַּחַת, הלכה שלא נשנתה בדיוק: אקפח את בני שזו הלכה מקופחת10 ששמע השומע וטעה (ר' טרפון, אהל' טז א). — ובסהמ"א: ואפשר לומר שיש בהן מי שטועה, ואע"פ שטועה, שכר אותו שטעו בו איננו מקופח לפני הקב"ה, צא וראה אילו העידו עידי שקר על אדם בחיוב מיתה ונהרג בבית דין על פיהם יהיה שכרו מקופח לפני יוצרו (תשו' הגא' הרכבי רמה, 122). שהרי מצינו חכמים ראשונים היו יגיעים בו (בס"ת) כדי שיזדמן להן כשיעור חייו אינן מקופחין שזכות גדולה היא (הלכ' ס"ת, גנזי מצרים, טו).

— הִתפ', °הִתְקַפַּח, —  כמו פֻע': ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח  ושוכח תלמודו (ר"ח, שבת קמז:). גם העני עצמו מתפלל לפני קונו שיתקיים עושרו של העשיר זה כדי שלא יתקפחו פרנסותיו כי העשיר חונן ונותן לו (ספר החיים, ספר פרנסה וכלכלה ג ה, מא).